לחמה ביבש גלעד

נקרא יחד בקול את פרק כא פסוקים א-יב. בזמן הקריאה נבקש מהתלמידים לחשוב מה מפתיע בסיפור המסופר. (בני ישראל אמורים לשמוח בניצחון. אם כך, למה הם בוכים?)

נשאל את התלמידים:

• מה נשבעו שבטי ישראל מיד בסוף המלחמה? (שאף אחד לא ייתן את בתו לאישה למישהו מבני בנימין)
• למה לדעתכם הם נשבעו כך? (אולי כי החליטו לנתק כל קשר עם בני בנימין בשל התנהגותם האיומה, אולי כי פחדו לתת את בנותיהם לבני בנימין שמתייחסים באופן כזה לבני אדם)
• מה בני ישראל עושים בבית אל? (יושבים ובוכים ומעלים קורבנות)
• למה הם עצובים כל כך, הם אמורים לשמוח שניצחו? (הם מצטערים על מלחמת האחים שנוצרה, הם מבינים שאם נשארו רק שש מאות גברים מבני בנימין ואין להם נשים, לא יהיה המשך לשבט הזה.- כשאותם גברים ימותו יהיה חסר (- ייפקד) שבט שלם מעם ישראל)
• מה אפשר לעשות כדי שלא ייכחד שבט מישראל? (לבטל את השבועה, למצוא אנשים שלא נשבעו שיוכלו לתת לבנותיהם להתחתן עם בני בנימין)

נשמע את ההצעות במליאה.
בסופו של דבר בני ישראל מחליטים למצוא מי לא היו חלק מהשבועה – כלומר מי לא נענה לקריאה של האיש הלוי להגיע להילחם בבני בנימין – ולקחת את בנותיהם לנשים לבני בנימין הנותרים.

• מי לא עלה להילחם? (תושבי יבש גלעד שגרו בעבר הירדן)
• בני ישראל אינם מסתפקים בלקיחת הבנות. מה הם עושים לתושבי יבש גלעד? (נלחמים בהם והורגים את כולם חוץ מהנערות שאינן נשואות)
• למה לדעתכם הם עושים את זה? (הם רוצים להעניש אותם על שהפרו את השבועה ולא הצטרפו לכולם למלחמה)
• כמה בנות הם לוקחים? (ארבע מאות)
• מה דעתכם על המעשה הזה?
• מהן האפשרויות האחרות שעמדו לפניהם?

נשאל את התלמידים:

• היכן התכנסו בני ישראל כדי לחשוב מה לעשות עם הכחדתו הצפויה של שבט בנימין? (בבית אל)

ננסה לראות יחד למה הם מתכנסים דווקא שם. ניזכר מה אנחנו יודעים על בית אל מן העבר:
לאחר שיעקב הצעיר קיבל את ברכתו של עשו במרמה הוא ברח מביתו. בדרך הוא עצר בבית אל וחלם חלום שבו הבטיח לו אלוהים כמה הבטחות. ניזכר:

• על מה חלם יעקב? (הוא ראה בעיני רוחו סולם מוצב בין שמיים לארץ ומלאכים עולים ויורדים בו)
• עיינו בבראשית פרק כח, מה הבטיח לו אלוהים? ("יג הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ".)

לאחר שנים רבות חזר יעקב לאותו מקום, אבל אז כבר לא היה לבד – הוא היה נשוי ונולדו לו כבר אחד עשר ילדים.

• מי עוד לא נולד לו אז? (הבן הצעיר ביותר – בנימין)
• עיינו בבראשית פרק לה, מה אלוהים מבטיח לו שם? ("יא וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: 'אֲנִי אֵל שַׁדַּי, פְּרֵה וּרְבֵה, גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. יב וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ".)

נסכם: בבית אל הבטיח אלוהים ליעקב פעמיים כי הארץ תינתן לו ולזרעו ושהוא יפרה וירבה. בפעם הראשונה ההבטחה ניתנת כאשר יעקב עוד רווק ובפעם השנייה היא ניתנת שוב רגע לפני לידת בנימין, בנו האחרון.

• לאור כל הנאמר, מדוע בני ישראל בוחרים להתכנס ולבכות על אובדנו של שבט בנימין מעם ישראל דווקא שם?

בני ישראל רוצים להזכיר לאלוהים את הבטחתו ליעקב אביהם – שיפרה וירבה. בבית אל ניתנה ההבטחה הזאת ומיד לאחר מכן גם התקיימה – ובנימין, הבן השנים עשר של יעקב, נולד. לידתו של בנימין מסמלת את קיום ההבטחה ליעקב ולכן באותו מקום חייב להימצא הפתרון להכחדתו של שבט בנימין. אלוהים גם מבטיח ליעקב: "וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ", ואנחנו יודעים ששאול, המלך הראשון של עם ישראל, עתיד להיות משבט בנימין.

ראינו שבני ישראל ניצחו במלחמה ולכאורה השיגו את מטרתם אך הם אינם שמחים, משום שלאותה מלחמה הייתה גם תוצאה כבדה מנשוא – חשש מאובדן שבט מישראל.
נחשוב על מצבים כיום במדינת ישראל שבהם אנחנו נלחמים ברע אך מצטערים על התוצאות שנגרמות מכך (למשל: מכניסים פושעים לכלא, אך מצטערים על אובדן החירות של בני האדם. מבחינה ביטחונית אנו נאלצים לבדוק מכוניות פלסטיניות במחסומים, אך מצטערים על אי הנוחות וההשפלה הכרוכה בכך בעבור פלסטינים רבים שאינם מחבלים ועוד).

תוכן: למדנו על בני ישראל שבמקום לשמוח בניצחון, בוכים על אובדן שבט מישראל, וראינו את הצעת הפתרון הראשונה שלהם – להילחם בתושבי יבש גלעד שלא הצטרפו לשורותיהם במלחמה, ולקחת מבנותיהם לבני בנימין. הבנו למה הם מתכנסים דווקא בעיר בית אל ושוחחנו על מקרים שבהם עושים מעשה נכון, אך התוצאות הנלוות למעשה אינן פשוטות ומצערות.
מיומנויות: לימוד על מקום מאזכורים קודמים שלו, הבעת עמדה על הסיפור המקראי.
מתודה: שיח מיטבי.