מאמר דידקטי עקדת יצחק

אֲנִי לֹא אַקְרִיב
בְּכוֹרִי לְעוֹלָה.
לֹא אֲנִי.

בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי
עוֹרְכִים חֶשְבּוֹנוֹת
מַה מּגִּיעַ לְמִי.

אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה
תּוֹדָה.
אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי
וְלֹא
לְעוֹלָה.

רעיה הרניק, שירים לגוני, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשמ"ג, עמ' 9. © כל הזכויות שמורות למחברת.

ביצירה של חוה ראוכר לא מתואר הסיפור המקראי, וממבט ראשון אפשר למצוא בה אפילו שלווה, אך שם היצירה קושר אותה לסיפור ומשנה לחלוטין את אופן ההסתכלות שלנו עליה ואת מה שאנחנו מחפשים בה – הוא יוצק בה משמעויות הרות גורל.
הבעת פניו של החייל נראית לפתע מתוחה אך גם נחושה. פניה של האם מבטאים לפתע מועקה, המקבלת חיזוק מהפורמט הצר והדחוס של הציור.

קדישמן, בַּחֵרוּת האומנותית השמורה לאומנים, משנה עבורנו את מיתוס העקדה מתחילתו ועד סופו – עלילה, דמויות ומסר. בפסל שלו יש שלושה חלקים, המסמלים את שלושת גיבורי הסיפור מבחינתו:

1. האיל – האיל של קדישמן, בעל העיניים המרושעות/זועמות, הופך מהדמות השולית בסיפור לדמות הגדולה והמרכזית.
2. יצחק – יצחק של קדישמן, המיוצג בפנים ילדותיות המוטלות על הקרקע, הוא יצחק מת.
3. הנשים המקוננות – דמויות שלא היו בסיפור התנ"כי, שכן הסיפור התנ"כי לא הסתיים במותו של יצחק.

דווקא דמותו של אברהם, הדמות הראשית של הסיפור, נעדרת מן הפסל. וההיעדר הזה כמוהו כצעקה גדולה.

ההסבר לַשֵׁם "באר שבע" ניתן בסיפור הברית בין אברהם לבין אבימלך מלך גרר, ולפיו "שבע" מלשון שבועת נאמנות.
עם השנים הפכה באר שבע לעיר גדולה וחשובה בשטחה של ממלכת יהודה. היא סימנה את גבולה הדרומי של ממלכת ישראל (כפי שמעיד הביטוי המקראי "מדן ועד באר שבע").

בסיפור העקדה מסופר שאברהם הלך במשך שלושה ימים מבאר שבע להר המוריה. ואכן, המרחק בין באר שבע לירושלים הוא כ- 90 ק"מ, מרחק שאפשר לעבור בשלושה ימי הליכה.
לטענת השומרונים הר המוריה הוא הר גריזים, ההר המקודש להם.
על פי חז"ל, בהר המוריה נמצאת "אבן השתייה", אבן היסוד (התשתית), ש"ממנה הושתת (נוסד) העולם". על פי האמונה, אבן זו הייתה על הקרקע של בית המקדש השני בירושלים ועליה עמד ארון הקודש.
כיום מכונה הר המוריה "הר הבית", על שם בית המקדש. במרכזו של הר הבית, מעל "אבן השתייה", ניצב היום מסגד "כיפת הסלע".

מבוסס על גלי דינור, שוש עייש ואורה שמאי, מזהות אישית לזהות לאומית: סיפורי האבות וזיקתם לארץ ישראל, 2004. © מטח.

בחפירות בקרתגו, עיר האימפריה שבצפון אפריקה, נמצא מתחם גדול של קבורה מן המאה השמינית לפני הספירה ובו אלפים רבים של כדי קבורת אפר. קרתגו נוסדה בידי הכנענים, ומכאן שמנהג זה הוא מנהג כנעני שהיה נהוג באזורנו. בין שרידי העצמות שנמצאו היו שרידים של אלפי ילדים קטנים, מבני חודשים אחדים ועד בני ארבע, כולם שרופים באש. מן הכתובות שעל גבי הכדים עולה כי הקרבת הבנים נתפסה כמילוי הבטחה ונדר לאל.