"חוֹזֶה, לֵךְ בְּרַח" / ח.נ ביאליק [עמוס ז, יב]

"לֵךְ בְּרַח?" – לֹא-יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי!

הֲלוֹךְ בַּלָּאט לִמְּדַנִי בְקָרִי,

גַּם דַּבֵּר כֵּן לֹא-לָמְדָה לְשׁוֹנִי

וּכְקַרְדֹּם כָּבֵד יִפֹּל דְּבָרִי.

וְאִם-כֹּחִי תַם לָרִיק – לֹא-פִשְׁעִי,

חַטַּאתְכֶם הִיא וּשְׂאוּ הֶעָוֹן!

לֹא-מָצָא תַחְתָּיו סְדָן פַּטִּישִׁי,

קַרְדֻּמִּי בָא בְּעֵץ רִקָּבוֹן.

אֵין דָּבָר! אַשְׁלִים עִם-גּוֹרָלִי:

אֶת-כֵּלַי אֶקְשֹׁר לַחֲגוֹרָתִי,

וּשְׂכִיר הַיּוֹם בְּלִי שְׂכַר פָּעֳלִי

אָשׁוּבָה לִּי בַּלָּאט כְּשֶׁבָּאתִי.

אֶל-נָוִי אָשׁוּב וְאֶל-עֲמָקָיו

וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי יָעַר;

וְאַתֶּם – אַתֶּם מְסוֹס וְרָקָב

וּמָחָר יִשָּׂא כֻלְּכֶם סָעַר.

תמוז, תר"ע.

אחת מנבואותיו של עמוס (בפרק ז) קוממו עליו את אמציה, כוהן במקדש בבית אל. אמציה לעג לעמוס וניסה להבריח אותו מממלכת ישראל לממלכת יהודה שממנה הגיע. עמוס ענה לו בנבואת זעם על גורלה המר של משפחתו ועל חורבנה של ממלכת ישראל. הוא חזר ליהודה, ושם חזה כיצד נבואות הזעם שלו מתגשמות.

בביטוי "חוֹזֶה לֵךְ בְּרַח", הלקוח מדבריו של אמציה, נעשה שימוש בשירה ובפזמונאות העברית המודרנית. ב-1910 כתב המשורר חיים נחמן ביאליק שיר בשם הזה, המתאר את מצוקתו האישית והציבורית בתור "המשורר הלאומי". ביאליק חש כי יצירתו ומסריו נופלים על אוזניים ערלות, ומכיוון שכך ביקש להשתחרר מייעודו הציבורי ולפרוש אל עולמו הפרטי ואל הטבע.

מעובד על פי: דויד פרץ, "חוזה לך ברח", הפסקול של חיינו – תרבות.il. © מטח