חכמי המשנה דנים בשוני ההולך וגדל בין התאומים, ומבססים את אמירתם על משל מעולם הצומח. המדרש רואה ביעקב ובעשׂו אנשים שונים במהותם, אף על פי שהיו תאומים. בזמן ינקותם אופיים השונה לא היה ניכר, ממש כמו בשתילים צעירים, אך ככל שגדלו הלכו הפערים ביניהם והעמיקו, גם בבחירותיהם.
גם בחירת החכמים בדימויים אינם מקרית: בעוד שהקוץ עצבונית מייצג את עשׂו, ההדס הריחני מייצג את יעקב.