ידיים אוחזות. צילום: jajavenue/shutterstock.com
הרבה פעמים אנחנו כועסים כי לא שיתפו אותנו, כי לא קראו לנו לעזרה.
מה, אנחנו לא מספיק טובים או חשובים?
כך בדיוק הרגישו אנשי שבט אפרים.
איך לְפַיֵיס?
"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר". (פסוקים א–ב)
להמשך קריאה
גדעון יצא למלחמה עם צוות מצומצם של 300 אנשים.
כאשר נגמר השלב הראשון של הקרב, ואנשי מדיין ברחו לכיוון ירדן, הזעיק גדעון את כל אנשי שבט אפרים כדי שיסיימו את המלאכה ויעזרו להבריח את המדיינים מעבר לנהר.
אנשי שבט אפרים התגייסו למשימה, אבל לאחר שנגמר הקרב הם באו אל גדעון בטענות ושאלו אותו מדוע לא שותפו בקרב כולו אלא רק בסופו.
גדעון לא התנגד לדבריהם, ופייס אותם בדברים: סוף העבודה שעשיתם, חשובה יותר מאשר תחילת העבודה שאני עשיתי.
או במילים של גדעון:
"הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר".
- האם לדעתכם הפיוס של גדעון היה אמיתי או שמא הכול היה רק "מן השפה ולחוץ" – רק מילים, ללא כוונה אמיתית מאחוריהן?
- כתבו סיפור קצר או פסקה ושלבו בהם שימוש נכון בביטוי "הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר".