למחרת חזר ההֵלך. "דע לךָ, שמַגיעות לךָ שש שנים טובות. אתה רוצֶה לקבל אותן עכשיו או בְּסוף ימיךָ?"
"אינני מאמין לךָ," אמר הֶחָסיד שֵנית, "לֵךְ לשלום."
למחרת חזר ההֵלך בַּשלישית.
אמרה לו אִשתו: "לֵךְ ואֱמור לַהֵלך שיביא אֶת השנים הטובות עכשיו."
התרגז הֶחָסיד, "אין זה הקדוש ברוך הוא אֶלָא הֵלך נודד שבגדיו קרועים! ראי מה אֶעשׂה, אשוב אֶל ההֵלך ואומַר לו שבִּרצוני לקבל אֶת שש השנים מיד. כך תִראי שדבריו אֵינם אֶלא דִמיונות."
שב הֶחסיד אֶל ההֵלך והודיע לו: "אני מבקש אותן עכשיו".
אמר ההֵלך: "לֵךְ לְבֵיתךָ, ועוד לִפנֵי שתגיע לְשַער הֶחָצר תימָצֵא הבּרָכה בַּבַּית." צחק הֶחסיד בליבו והִמשיך לַעדור אֶת האדמה הקשָה.
באותה שעה שׂיחקו שני בָּניו של הֶחסיד בֶּחָצר. חפרו בַּקרקע וּלפֶתע מצא הַצעיר שבהם מטבע זהב. "רְאו מה מצאתי!" צעק בהתרגשות והֶראָה אֶת האוצָר לאימו וּלאחיו הגדול. חפר גם האח בַּקרקע וּמצא אף הוא מטבע, "הִנֵה עוד אחד," צעק הבכור. הוסיפו הילדים לַחֲפוֹר וּמצאו עוד וָעוד מטבעות. כעבוֹר שעה קלה נִמצא בִּידֵיהם אוצָר שאֶפשר להתפרנס מִמנוּ שש שנים תמימות. כשהִגיע הֶחסיד לְשער הֶחָצר קפצו אִשתו וּבָניו וּבִישׂרו לו אֶת הבְּשׂורה. שָׂמַח הֶחסיד, הֵבין שההֵלך שפָּגש בַּשָׂדה היה אֵלִיָהוּ הנביא, והודָה לַקדוש ברוך הוא על מַתְנתו.

מתוך אתר ספר האגדה מבית סנונית