זאב רבן, מגילת רות: שליפת הנעל, 1930. © משפחת האמן
לפי חוקי התורה, כשאדם נפטר ואין לו בנים – חייב אחיו לשאת את האלמנה לאישה כדי שתלד – ולמת יישאר זֵכֶר. זהו "חוק הַיִיבּוּם". אם האח מסרב לעשות זאת – נערך טקס חליצה: האלמנה מתייצבת לפני בית דין, חולצת את נעלו של הגבר, יורקת על הארץ ואומרת: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנַּעַל" (דברים, פרק כה פסוק ט).
חליצת הנעל מסמלת את הוויתור להמשיך את משפחת האח המת, והיריקה מסמלת שוויתור זה הוא מעשה בזוי. במגילת רות מתואר טקס חליצה שונה במקצת: טקס זה היה קשור ככל הנראה לא רק לייבום אשת האח המת – אלא גם לפעולה משפטית של העברת בעלות על נכסי מקרקעין. הטקס מסמל את ההליך המשפטי של העברת הרכוש של אלימלך ובניו המתים לבעלותו של בֹּעַז, ובכלל זה – גם את העברתה של רות המואבייה, שאותה "קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ" (פסוק י). כך הועברו הזכויות על רכושו של אלימלך ובניו בהליך משפטי מסודר שהתבטא בחליצה. היריקה, שהיא חלק מטקס החליצה בתורה, אינה נזכרת במגילת רות.
מעובד על פי: פיליפ טריה ומתיה קם, לקסיקון לתרבות ישראל. © מטח
