רוג'ום, סימון דרך. צילום: shutterstock.com
הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים – הנביא קורא לגולים לציין בסימנים מיוחדים את דרכם לגולה, למען יוכלו לשוב במהרה לארץ בדרך שבה הלכו. שיטה זו של ציוני דרך נהוגה עד היום, בעיקר אצל נודדי המדבר במקומות שאין בהם תוואים בולטים.
כיצד ידעו למצוא את הדרך בתקופת המקרא? כיצד תיארו מסלול הליכה או קו גבול? נראה שבתקופת המקרא היה מקובל לציין לזיכרון עצמים בולטים או ייחודיים – הר, נחל, גיא – ועל ידי רישום שיטתי שלהם אפשר היה לשרטט קו גבול או דרך. עדות לכך מצויה בספר יהושע, פרקים טו-יט: "לְכוּ וְהִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְכִתְבוּ אוֹתָהּ… וַיֵּלְכוּ הָאֲנָשִׁים וַיַּעַבְרוּ בָאָרֶץ, וַיִּכְתְּבוּהָ לֶעָרִים לְשִׁבְעָה חֲלָקִים…" (יהושע יח, ח-ט).
מבוסס על: יאיר הופמן (עורך), עולם התנ"ך – ירמיהו, 1999, עמ' 154, הוצאת דברי הימים. הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי
