איוב ג, ד (א-ט)

על פי הפסוק שהביא רב המנונא, אם נחשוש ממשהו – הוא יקרה. כי החשש מביא עלינו את הדבר שממנו אנחנו חוששים.
על פי הפסוק שהביא יהודה בר נתן, עלינו להיות בחשש תמידי. ויותר מכך – מי שמקשה את ליבו ולא נמצא במצב של חשש ולבטים, בסוף יפול ברעה.

הסיומת המקורית של המילה היתה כנראה – וֹת, סיומת המביעה הפשטה, כמו במילים "הוללוֹת", "חכמוֹת", "נגהוֹת", כלומר היה נכון להגות אותה צלמוֹת. אולם בשל הדמיון למילה מוֹת, שהיא צורת הנסמך של המילה "מָוֶת", כנראה בדרך של אסוציאציה מדרשית הפכה צלמוֹת ל-צלמָוֶת.
עוד יש לציין שהמילה "צל" בעברית המקראית אינה קשורה במושג מוות, והיא באה בהקשר חיובי – חסות והגנה מפני השמש או מפני פגעים אחרים.

יעקב קליין (עורך), עולם התנ"ך – איוב, 2002, עמ' 39-38, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

אצל איוב זה היה חד פעמי / נתן זך

אֵצֶל אִיּוֹב זֶה הָיָה חַדפַּעֲמִי
עוֹד זֶה מְדֻבָּר וְהִנֵּה זֶה בָּא
קֹדֶם הַבָּקָר, אַחַר כָּךְ הַגְּמַלִּים וְהַבָּנִים וְהַבָּנוֹת
מַה יֵּשׁ לְדַבֵּר, מַכּוֹת בְּרִיאוֹת.
אַחַר כָּךְ בָּאוּ הַוִּכּוּחִים הַנִּצְחִיִּים,
הַטְּעָנוֹת וְהַמַּעֲנוֹת, וְהַבְטָחוֹת, הַבְטָחוֹת.
אֶצְלִי זֶה לֹא כָּל כָּךְ דְּרָמָטִי.
מַכֹּנֶת קְטַנָּה בַּבֹּקֶר, לִפְעָמִים
סְתָם חֲבָטָה אוֹ טְפִיחָה מִקְרִית.
לִפְעָמִים אֲפִלּוּ תַּקָּלָה, לֹא אֱלֹהִית.
וְחַבּוּרָה קְטַנָּה, לִפְעָמִים פָּנָס בָּעַיִן
אוֹ סְתָם קְשָׁיֵי רְאִיָּה, אוֹ טְפָסִים,
אוֹ בַּעַל הַבַּיִת, עֲבוֹדָה, אוֹ מִכְתָּבִים, אִשָּׁה, בָּעֶרֶב.
וּבַיּוֹם שִׁשִּׁי שְׁתֵּי מַכּוֹת, לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה,
וּבַשַּׁבָּת נָחִים וּמִתְאוֹשְׁשִׁים.
פַּעַם חָיִיתִי בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת,
שָׁם לֹא יָדַע אִישׁ אֶת שְׁמִי,
ואֱלֹהִים וְהַשָּׂטָן לֹא הִתְחָרוּ בֵּינֵיהֶם עַל צִדְקָתִי
וּבִכְלָל אִישׁ לֹא הִטְרִיד, אֵין פֶּרֶץ וְאֵין צְוָחָה, וְהָיָה
קְצָת מְשַׁעֲמֵם אַךְ הָיָה נִפְלָא. וְהַכֹּל הָיָה
בְּסֵדֶר אֲבָל לֹא כַּשּׁוּרָה. וְחָזַרְתִּי לִמְקוֹמִי
וְהִנֵּה אֲנִי נָבִיא,
אִיוֹבְצִ'יק מֻלְאָם מִזְדַּקֵּן בּוֹעֵט וְצוֹעֵק
אֲנִי אֲנִי.

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.

במזרח הקדום רווחה האמונה שאפשר לשלוט על כוחות נסתרים באמצעות פעולות או מילים, ובקיצור – כישוף. לכשפים הייתה השפעה גדולה על כל תחומי החיים, והעוסקים בהם נהנו ממעמד חברתי מכובד ביותר.
דוגמה לסוג של כשפים היא הקריאה בכבד. בחצור נמצאו חמישה שברים של דגמי כבד עשויים מחרס, ועל שלושה מהם נמצאו גם כתובות. דגמי החרס שימשו מעין "מילונים" שבעזרתם פירשו סימנים על כבדים אמיתיים של בעלי חיים שהוקרבו זה עתה על המזבח במקדש. אם לכבד הייתה בליטה עגולה בצד שמאל, למשל, ככל הנראה 'האל יסלח לאדם'; שֶקע חשוד היה עשוי לבשר כי 'עבד ימרוד באדוניו'.

מבוסס על: "נבואה כבדה", אתר הסודות של חצור. כל הזכויות שמורות © סנונית

על ההצגה כתב העיתונאי מיכאל הנדלזלץ:
אחד השיאים של המונולוגים מהספרות הדרמטית הקלאסית הוא המונולוג של "המלט". ולצידו, על "פסגת הר סיני" של המונולוגים , תחת מעטה הענן האלוהי התיאטרלי, ניצב מונולוג "קללת היום" שנושא איוב בפרק השלישי של הספר הנושא את שמו.
יהיה אשר יהיה מי שכתב אותו, בעברית, כמה (יש ויכוח בין חוקרים כמה) מאות לפני הספירה, בארץ עוץ בדויה, הרי הוא גם הוא עוסקים ביחסים (וביחסיות) שבין להיות ולא להיות, אור וחושך, טוב ורע, רוגע ורוגז, יש ואין, תנועה ודום, חיים ומוות.

מבוסס על: מיכאל הנדלזלץ, "להיות או לא להיות", אתר מיזם 929.