כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר – בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה: כל אהבה בין בני אדם שאיננה אהבה טהורה, כל אהבה שהיא מותנית ברצון קצר־מועד להשגת רווח או תועלת כלשהם ומוּנעת משיקולים זרים, מתבטלת ברגע שהרווח מושג או השיקולים מאבדים את תוקפם וערכם.
ולעומת זאת, אהבה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר – אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם: אהבת אמת, שאין לה בעולמה כלום פרט לרחשי לבם של האוהבים, היא אהבה שלא תתבטל לעולם.
וממשיכה המשנה ומדגימה את דבריה מן הסיפור המקראי:
אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר? זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר (ויש גורסים: "אהבת אמנון לתמר" ונוסח זה נראה טוב יותר): שכן אמנון התאהב בתמר רק משום שהתאווה לשכב עמה, ולאחר שבא באורח אכזרי על סיפוקו, הפכה האהבה לשנאה.
וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר? זוֹ אַהֲבַת דָּוִד וִיהוֹנָתָן: אהבה הנזכרת כמה וכמה פעמים בסיפורי ספר שמואל, והיא אהבה שלא נתרופפה מעולם משום שלא נכרכה בשיקולים זרים.

פירוש אביגדור שנאן למסכת אבות פרק ה משנה יט. © קרן אביחי