איוב מסיים את דבריו באומרו: "וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר", ואפשר לפרש את דבריו בשני אופנים:
אפשרות אחת – איוב חוזר בו מדבריו ומתלונותיו כלפי אלוהים ומתיישב על הארץ, על עפר ואפר, כאות לחרטה, לצער ולחזרה בתשובה.
אפשרות אחרת להבנת הפסוק – לאיוב אין ברירה אלא להתנחם בהיותו עפר ואפר בהשוואה לאלוהים.