מחנה צבא ישראל, שבו נוכח ה' הנלחם עבור ישראל, היה כפוף למשטר טומאה וטהרה חמור. בחקיקה הכוהנית שבספרי ויקרא ובמדבר מודגש שהטומאה אינה מתיישבת עם נוכחות ה', ויש להרחיקה מהמחנה שבו מצוי המשכן: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" (ויקרא טו, לא).
לפיכך, כל אדם שסבל מפריחה חריגה בעורו ("נגע צרעת") או מזיבה, וכל מי שנטמא בשל מגע עם גופת מת, היה חייב לצאת מהמחנה (במדבר ה, א-ד). במחנה הצבא, גם מי שאירעה לו פליטת זרע (בלשון חז"ל "בעל קרי") היה חייב לצאת מהמחנה, ואף פעולה שגרתית כדוגמת עשיית הצרכים הייתה צריכה להיעשות רק מחוץ למחנה.
עיבוד. מבוסס על: יעקב חיים (ג'פרי) טיגאי, שמואל אחיטוב (עורך) מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא: דברים, כרך שני, טז, יח-לד, יב, 2016, עמ' 574. © הוצאת עם עובד.
