פרק ח בספר שופטים ממשיך בתיאור מלחמתו של גדעון במדין. 

למרות שהמלחמה היא דבר נורא שמותיר אחריו מוות ועצב, לא מעטים מרגישים שזו זכות להשתתף במלחמה, זכות שיש עימה כבוד רב. אולי בשל כך בני אפרים זועמים על גדעון שלא הזמין אותם להילחם במִדְיָן. אל מול טענותיהם גדעון בוחר להגיב בתחכום, הוא לא מתעמת איתם, אלא דווקא משבח אותם: "דעו לכם, הוא אומר, מה שאתם עשיתם יותר שווה ממה שכולם עשו". או בלשון הפסוק: "הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר". אתם, הוא אומר, לכדתם את שרי מִדְיָן. כל הכבוד לכם! והדברים הללו אכן מרגיעים את בני אפרים.

האם קרה לכם מקרה שבו מאוד כעסתם מאוד על מישהו, אבל הוא ידע איך להרגיע ולפייס אתכם? 

בניגוד לאנשי אפרים שרצו להיות חלק מהמלחמה, אנשי העיר סוכות פעלו בדיוק הפוך. לא רק שלא הצטרפו, אלא הם סירבו לבקשתו של גדעון לסייע לאנשיו בלחם ובמים במהלך המרדף שלהם אחרי מלכי מִדְיָן – זֶבַח וְצַלְמֻנָּע. הם לגלגו עליו: "הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לִצְבָאֲךָ לָחֶם", או במילים אחרות: "קודם תתפוס את מלכי מדין ואח"כ תבקש מאיתנו עזרה!"

לא רוצים? לא צריך! בסופו של דבר גדעון לוכד את מלכי מִדְיָן ומעניש את אנשי סוכות על התנהגותם.

העם מתלהב מגדעון שהציל אותו מהמדיינים. איש כזה ראוי להיות מלך! הם פונים אליו בבקשה: "מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן".

מדוע לדעתכם העם רוצה מלך? מדוע לא מספיק לו מנהיג פשוט, בלי כל הגינונים והסמכויות של מלך?

גדעון מסרב: "לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם, ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם!"

למרות שגדעון נראה כמנהיג כמעט מושלם, גם הוא לא חף מטעויות. הפסוקים מספרים על אֵפוֹד זהב מיוחד שגדעון עשה בעזרת השלל ממלחמת מדין. כנראה אפוד מפואר במיוחד… מנקר עיניים במיוחד… אולי קצת יותר מתאים למלך, מאשר לשופט שמכריז: "ה' ימשול בכם!"

אפשר להבין את זה, יש משהו בשלטון שגורם לפעמים גם לאנשים טובים מאוד, להיכשל…

מצד שני, בתחילת הפרק ראינו איך יודע להתפייס ולפייס. למה זה כל כך מאתגר לפייס מישהו? ולהתפייס בכלל? איך אתם עושים זאת? 

הנה שיר שאנחנו אוהבים שתמיד מזכיר לנו שלהתפייס זה גם מאוד נעים: