הצהרת כורש

"וְיַעַל לִירוּשָׁלַם" – המונח "עלייה" הוא אחד המאפיינים המייחדים את עם ישראל ואת מדינת ישראל. לארץ ישראל יהודים לא מהגרים, אלא עולים.
מושג העלייה ארצה יסודו במקרא. התלמוד סומך יתדותיו על הפסוק: "וקמת ועלית אל המקום" (דברים יז, ח) – מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות". זו אינה אמירה גאוגרפית, זו אמירה ערכית של שליחות. מדינת ישראל חרתה על דגלה את העלייה כיסוד לקיומה. סעיף 1 לחוק השבות, התש"י -1950 קובע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה".

על פי: אליקים רובינשטיין, "ויעל". אתר מיזם

להערכת בן-גוריון, שהרבה להגות בתנ"ך, כורש היה ראוי לקילוסים (דברי שבח) אלה, "ולא רק בגלל הכרזתו והרשות שנתן לגולי בבל לשוב לארצם ולבנות שוב [את] בית המקדש בירושלים": על פי העדויות המקראיות ומקורות היסטוריים (בעיקר יווניים), הסיק בן-גוריון כי כורש היה "אחת הדמויות הגדולות ביותר" בהיסטוריה…
מנקודת מבט יהודית, כורש ויורשיו מילאו תפקיד מכריע לא רק בשיבה לציון, אלא בעיצוב פַּחֲוַת יהודה כמרחב אוטונומי, שבו נוצקו היסודות ל"חומת היהדות" וגובשו "הדפוסים הרוחניים של האומה העברית, אשר האריכו ימים מאז ועד היום הזה".

על פי: מתיה קם, "שליט אדיר ונאור". אתר מיזם 929

על שולחן המשתה מונחים כלי בית המקדש. המלך בלשאצר, בנו של נבוכדנצר, מנכס אליו את כלי בית המקדש שגזל אביו. הוא רואה בכלי הפולחן הדתיים רק את ערכם החומרי. בציור, המלך נבהל מיד נַעֲלָמָה שכותבת על הקיר משפט סתום מבחינתו. בעקבות המראה המוזר המלך מזמן את דניאל, וזה פותר את התעלומה – הכתובת מבשרת על סופה הקָרֵב של הממלכה.
הציור אומנם מתאר סיטואציה הקשורה לספר דניאל, אך תיאור כלי בית המקדש הרחק ממקום מוצאם – ירושלים – נמצא כאן בעזרא פרק א.

ממלכה זו נקשרת להיסטוריה של עם ישראל רק מהתקופה האחמנית – מעלייתו של כורש (559 לפני הספירה), שהביס את מלך מָדַי, לכד את ממלכתו וייסד את פרס האחמנית (משושלת אחמנש, מאבותיו של כורש). בשנת 539 לפני הספירה הכניע כורש את בבל ואת מלכָּהּ נבונאיד, והאימפריה שהקים ירשה את מקומן של אשור ובבל וכללה גם את סוריה ואת מֶסוֹפּוֹטַמְיָה.
האימפריה האדירה חולקה לפְּחָווֹת (נציבויות), ובתוכָן ניתנה לתושבים אוטונומיה דתית ואוטונומיה בלבוש ובמנהגים, תוך ציות לשלטון המרכזי והעלאת מיסים.
ממלכת יהודה של שבי ציון נכללה בְּפַחֲוַת עבר הנהר הפרסית. אחד מיורשיו של כורש הוא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, מלך פרס ומָדַי הנזכר במגילת אסתר, שזיהויו וזמנו אינם ידועים בוודאות.
התקופה הפרסית נמשכה עד לשנת 333 לפני הספירה, שבה ניצח אלכסנדר מוקדון את דרייווש הפרסי והתחילה התקופה היוונית ההלניסטית.

מעובד על פי הספרייה הווירטואלית של מטח. © כל הזכויות שמורות לגשר מפעלים חינוכיים.

העובדה שמסופר על כורש כי הוא הוציא את הכלים שהמלך נבוכדנצר שיכן בבית אלוהיו, מלמדת על הכבוד שרחשו מלכי פרס לכלי המקדש וגם על ההמשכיות שהם ראו במעשה בניית המקדש החדש. בפרק שלנו מתואר כי לא המנורה, השולחן וארון הברית חזרו עם הגולים, אלא "אֲגַרְטְלֵי זָהָב… אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף… מַחֲלָפִים… כְּפוֹרֵי זָהָב… כְּפוֹרֵי כֶסֶף…" (פסוקים ט-י). מדובר בכלי קיבול ששימשו לעבודת הקודש, אלפי כלים, אבל קטנים…

כל מלכי ארץ המערב יושבי אהלים,
הביאו את מנחתם הגדולה לתוך בבל וינשקו את רגלי.
למן […] ועד הערים אשור ושושן, אכד וארץ אשנונה
והערים זמבן, מתורנו, דיר וכל גבול ארץ הגותי שמעבר לחדקל,
אשר מקדשיהם היו חרבים מלפני כן,
החזרתי את האלים יושבים בתוכם, וכוננתי להם מקדש עולמים.
כינסתי את כל תושביהם והשבתי את מקום מגוריהם.
ואת אלוהי שומר אכד, אשר נבונאיד הביא לבבל על אפו ועל חמתו של אדון האלים – בפקודת מַרְדֻךְּ האדון הגדול הושבתי אותם בשלום למשכנם – מושב שמחתם.