בכאבו איוב פותח בפרץ קללות שבהן הוא מבקש לשנות את העבר. הוא מקלל את היום שבו נולד ואת הלילה שבו בישרו על היוולדו. הוא מבקש שאותו הלילה יקולל על ידי "אֹרְרֵי יוֹם" – מכשפים שיש ביכולתם להפוך יום ליום של מזל רע.

 

"אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל". אבל לא את אלוהים, אלא "אֶת יוֹמוֹ" – את היום שבו הוא עצמו נוצר ובא לעולם. עם חיים כאלה, איוב מעדיף שלא להיות קיים בכלל.
איוב מצטער על כך שההיריון נקלט ברחם אימו, וגם על כך שהלידה וגידולו כתינוק עברו בשלום.
בתקופת המקרא הצלמיות (פסלונים) שימשו כחפץ פולחן או כקמע. בחפירות ארכאולוגיות בארץ נמצאו אלפי צלמיות בבתים, במבני ציבור, בקברים ובמקדשים.
בחפירות אכזיב נמצאה צלמית חרס של אישה הרה. האיברים הבולטים הם בטן הריונית שהאישה מניחה עליה יד, והשדיים.

איוב מטולטל בהתמודדות עם סֵבֶל נורא ללא סיבה נראית לעין, וכך גם רעיו ואפילו הקוראים. מה עושה הסבל לאמונה? לתובנות המוכרות על שכר ועונש? מה הוא עושה לרעות?

ההצגה "איוב" היא מסע מוזיקלי–תיאטרלי בעקבות הטרגדיה התנ"כית של איוב. ההצגה עלתה בכיכובם של ששון גבאי בתפקיד איוב, קרן הדר בתפקיד אשת איוב ושחקנים מתיאטרון האינקובטור.

בסוף פרק ב אנו שומעים על מטרת ביקורם של רעי איוב: "…וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ" (איוב ב, יא).
בציור של בלייק נראים שלושת רעי איוב ניצבים מולו כחוֹמה שקשה להתחמק ממנה – מול פניו, מתחת להם וממעל. ידיהם שלוחות לעבר איוב לא בתנועת ניחומים רכה אלא בתנועת תוכחה מאיימת, אצבעותיהם נראות חדות כקוצים. אשתו של איוב מביטה בו מודאגת במבט שואל, ואילו איוב עצמו מתחמק ממבטיהם הקשים ומביט אל השמיים.

 

רבים סבורים שהמילה המאיימת "צלמוות" נוצרה מחיבור המילה "צֵל" והמילה "מָוֶת", אך נראה שלא כך הדבר.
שורשה של המילה היא צ.ל.מ, שמשמעו בשמית הקדומה – להיות כהה, חשוך. מכאן, שמשמעותה נרדפת למילה חושך, ולכן היא מופיעה לעיתים בצמידות למילתה הנרדפת – חושך וצלמוות.

ביטוי שמשתמשים בו גם היום ומשמעותו – מה שחששתי ממנו, קרה לי.

הפועל "יגורתי" דומה בצורתו לפועל "יכולתי". זהו פועל בעבר מהשורש יג"ר בבניין קל, ופירושו – פחדתי, חששתי.

בפסוק הפועל "יבוא" מופיע בזמן עתיד: "אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי" (איוב ג, כה), אבל בלשון המקראית הוא מתאר דווקא זמן עבר.
היום אומרים: "אשר יגורתי בא לי", וכאן שני הפעלים הם בעבר כפי שמקובל בעברית של ימינו.

עיבוד. על פי: השפה העברית. כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2019

אליפז הוא הרֵעַ הראשון המדבר אל איוב. הוא אומר:
"זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד, וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ".

על פסוק זה מרחיב המדרש: