תת- גונדר הרב אברהם חזן ז"ל- הרב הראשי למשטרה ובתי הסוהר על רוצח בשגגה ועל משמעות הציווי של שימוש בערי מקלט.

תת- גונדר הרב אברהם חזן ז"ל- הרב הראשי למשטרה ובתי הסוהר על רוצח בשגגה ועל משמעות הציווי של שימוש בערי מקלט.

ארגון "אנימלס"

הרב בני לאו וליאת רגב בשיחה על במדבר פרק לה.

הרב בני לאו וליאת רגב בשיחה על דברים פרק כא.

לוח מקובץ חוקי אשנונה, שנוסחו במאות 19-20 לפנה"ס. החוקים מנוסחים בסגנון החוק הקאזויסטי. צילום: Defense Imagery Management Operations Center (DIMOC)

חוק אפודיקטי הוא חוק המנוסח כצַו מוחלט – "עֲשֵׂה" או "לא תעשה" – בסגנון נמרץ וקצר. הניסוח ההחלטי והתמציתי, ללא פירוט, נועד להדגיש את חוֹבת העשייה או את חוּמרת האיסור. דוגמאות: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", "לֹא תִנְאָף", "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה".
בדרך כלל זהו צו עקרוני, מקרה-על, אזהרה. וכדי שאפשר יהיה לבצע את הציווי מבחינה משפטית – הפירוט מופיע לעיתים במקומות אחרים. דוגמאות: פירוט איסורי ניאוף שונים (בהקשר לצו "לא תנאף"). הצו מנוסח על פי רוב כִּפְנייה ישירה – בגוף שני יחיד או רבים.

שרידי מקדש בעיר ניפור, העיר שהייתה מקודשת לאל אנליל. צילום: Jasmine N. Walthall, U.S. Army, מתוך ויקישיתוף

במזרח הקדום היו קיימים מקומות בעלי אופי מקודש, שהעניקו חסות וחסינות לכל מי שנקלע לתוכם.
במסופוטמיה היו ערים שהעניקו ערבויות להגנת תושבי העיר מפני פגיעה בביטחונם האישי: "הנכנס לתוכה זכות […] מובטחת לו, ואף כלב שנכנס לתוכה לא ייהרג".
במקום אחר נאמר כי אסור לשפוך את דמו של תושב העיר ניפור הקדושה, בהיותו מקודש לאל אנליל.

איור: מיכל בן חמו

"נַחַל אֵיתָן" – מקובל לפרש כמשמעו בעברית מודרנית: נחל שמימיו זורמים תמיד, להבדיל מנחל אכזב (ואדי), שמימיו זורמים רק בעונת הגשמים. ואולם משמעות זו כלל אינה ודאית. יתרה מזאת, אין נחלי איתן רבים בארץ ישראל. מספרם ממערב לירדן הוא 18 בקירוב, וגם הם, בחלקם הגדול, מלאים מים רק במהלך כמה קילומטרים, סמוך לשפך אל הים, ורובם נמצאים סמוך לגבול או מחוץ לנחלת בני ישראל (כגון מקורות הירדן בגליל העליון ונחלי מישור החוף).

מפת ערי המקלט Oriaaaass, מפת ערי המקלט, CC BY 3.0

ערי המקלט היו מקובלות גם בישראל. מפסוקים כד-כה ניתן ללמוד על שני סוגים של שהייה במקלט: האחת – בטרם התקיים המשפט, והשנייה – אחרי שהמשפט התקיים בפני העדה או בפני זקני העיר (דברים יט, יב).

אם מתברר שהרצח נעשה בזדון, מוציאים את הרוצח מעיר המקלט ומוסרים אותו לגואל הדם (דברים יט, יב). אם מתברר שהרצח נעשה בשגגה, משיבים אותו לעיר המקלט (במדבר לה, כה).
הקפדה זו על הבחנה בין רוצח בשגגה לרוצח בזדון בקשר למתן זכות מקלט – מיוחדת לישראל בלבד, ואין היא ידועה אצל עמי הסביבה.

מבוסס על יצחק אבישור ויעקב מילגרום, עולם התנ"ך – במדבר, 1997, עמ' 204, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

הרעיון המקראי של עיר מקלט היה פתרון נחוץ לזמנו ונועד להגן על מי שהרג בשגגה. עיר המקלט הייתה מרחב שהשוהים בו היו באותו הזמן גם מוגנים מרודפיהם וגם אסורים בתוך אותו מרחב.
בשנת 1987 הוציא אהוד בנאי את האלבום הראשון שלו "אהוד בנאי והפליטים". שירי האלבום עסקו בעיקר במסעות, בגעגוע ובמחאה.
השיר "עיר מקלט" מתחיל בסימון סכנה הולכת וגוברת: "לפני שהטפטוף ייהפך למבול, הוא צריך למצוא שער לא נעול".
מה שמסקרן את השומע – הוא הסיבה שבגללה חייב בנאי להימלט ולמצוא לעצמו עיר מקלט.

צילום: shutterstock.com

הבוקר, שישי, שמעתי ברדיו דבר תורה מפיו של הרב ישראל לאו, שמפאת חשיבותו בעיניי, אני מעלה אותו על הכתב. פרשת שופטים נחתמת במצוות "עגלה ערופה" – אותו טקס קדום ורב רושם שנערך עקב מציאת גופת אדם שאין יודע מי הֲרָגוֹ. זקני העיר הקרובה למקום מציאת הגופה יוצאים מחוץ לעיר לערוץ נחל. הם רוחצים את ידיהם במים לנוכח דמה הניגר של עֶגְלָה (יסלחו לי הצמחונים, שגם אני נמנה עימם) ומצהירים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא, ז).

איור: shutterstock.com

בטקס עֶגְלָה ערופה, הנהגת העיר הקרובה למקום הרצח יורדת לִמְקוֹם נחל איתן (נחל שזורמים בו מים). הם רוחצים את ידיהם ומצהירים קֳבָל עַם וְעֵדָה: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".
לפי חוקי המשפט המודרניים, אי זיהויו של הרוצח מבטל את היכולת להטיל אשמה על אדם מסוים, ולכן התיק הפלילי ייגנז.

איור: shutterstock.com

הביטוי "צֶלֶם אֱלֹהִים" מופיע בסיפור הבריאה, בתיאור בריאת האדם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז). הפסוק מגדיר בלשון מיוחדת וחגיגית, ובניסוח יחידי מסוגו, את הקשר שבין האדם לאל, את הקרבה המהותית שבין הנברא לבורא.

איור: shutterstock.com

המדרש מרחיב את גבולות האחריות במקרה של שפיכות דמים ומראה את הקשר בין ההרוג לבין זקני העיר.

בריאת האדם בצלמו של אלוהים מעניקה ערך מוחלט לחיי האדם, כל אדם. מכך נובע כי פגיעה בחיי אדם כמוה כפגיעה בדמות האל עצמו. כך גם במדרש:

ליאת רגב והרב בני לאו בשיחה קצרה על הפרק.

ליאת רגב והרב בני לאו בשיחה קצרה על בראשית פרק מח.

איור מאת אוון ג'ונס מהספר "ההיסטוריה של יוסף ואחיו" (1869), מתוך ויקישיתוף

ציור זה של ג'ונס הוא חלק מסדרה של איורים העוסקים במחזור סיפורי יוסף. ג'ונס האמין בחיפוש אחר סגנון מודרני, שונה מהמקובל בתקופתו (המאה ה-19). את השראתו קיבל בין השאר מאומנות הקישוט המוסלמית. ביצירתו זו התמקד הצייר ברגע שִׂיכּוּל הידיים: יוסף העמיד את מנשה לפני אפרים, ויעקב משכל את ידיו ומשנה בכך את סדר הברכות. רגע זה ממחיש שוב את הרעיון החוזר לאורך ספר בראשית כי הבכור הוא לא הבן הנבחר – סדר הלידה אינו קובע את זהות הבן "הנבחר", ופעמים רבות ההיפך הוא הנכון, דווקא הצעיר הוא שנבחר להיות הבן הממשיך.

רמברנדט הרמנזון ואן ריין, יעקב מברך את אפרים ומנשה, שמן על בד, 1656. מוצג ב- Gemäldegalerie Alte Meister, Kassel, מתוך ויקישיתוף

רמברנדט תיאר בציור את ברכת יעקב כסיטואציה משפחתית אינטימית, שקטה – ועם זה דרמטית. במקום להדגיש את שִׂיכּוּל הידיים של יעקב או את מורת רוחו של יוסף, כפי שעשו ציירים אחרים, בחר רמברדט לתאר את הקרבה בין הדמויות השונות, גם בין יוסף ליעקב.

צילום: shutterstock.com

דברי יוסף, "כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי", מזכירים את תשובתו של יעקב אביו לאישתו רחל.
במר ליבה אמרה רחל ליעקב: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (ל, א).
ועל כך ענה לה יעקב בכעס: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן" (ל, ב).

איור: shutterstock.com

מפרשים אחדים טענו שהכוונה לעיר שכם הנמצאת על גבול נחלות אפרים ומנשה, ואחרים פירשו בכיוון אחר: שכם אחד = חלק אחד, כלומר: יוסף מקבל תוספת בנחלת הארץ משום שכל אחד משני בניו מקבלים חלק.

איור שלבי החניטה: shutterstock.com

בספר שמות יג, יט מסופר כי ביציאת מצרים משה לקח עימו את עצמות יוסף. מעשה זה הוא מימוש של הבטחה המופיעה בפרק נ.

איור: חשש. shutterstock.com

לאחר מות אביהם והמסע לכנען לשם קבורתו, אֲחֵי יוסף נמצאים במצב של אי ידיעה. עתידם ומערכת היחסים שלהם עם יוסף לוטים בערפל.

יוסף פותר את חלומות פרעה ומארגן את כל ממלכת מצרים לקראת הרעב. הוא הופך להיות השליט במצרים, המשביר לכל הארץ (וגם לאחיו שיורדים לקנות אוכל במצרים). זו ההזדמנות של יוסף להגשים את החלומות שחלם, ואולי גם ללמד את אחיו לֶקַח.

ליאת רגב והרב בני לאו בשיחה קצרה על בראשית מד.

עגלה מצרית ועליה נסיכה נובית, המאה ה 14 לפנה"ס, מצרים. כל הזכויות ב"עולם התנ"ך" שייכות לד"ר יהודה עתי.

כלי הרכב ששלח יוסף לאביו, על פי פקודתו של פרעה, היו עגלות משא ומסע, הרתומות בדרך כלל לַבָּקָר ולא לסוסים. העגלות הן עדות נוספת לכוחו ולעושרו של פרעה, ולשינוי במעמדם של אחי יוסף. תחילה שבו לארץ כנען עם חמורים ושקי תבואה, וכעת הם חוזרים עם עגלות מלאות.

מבוסס על משה ויינפלד (עורך), עולם התנ"ך – בראשית, 2002, עמ' 236, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

תבליט של דייגים אוספים את שלל הדגה היומי, מהקבר המשוחזר של השושלת השישית בסקרה, מצרים. צילום: kairoinfo4u at flickr, CC BY 2.0

את המשפט "מצרים – מתנת הנילוס" טבע הרודוטוס, ההיסטוריון היווני, במאה ה-5 לפנה"ס. אז זה היה נכון: האימפריה המצרית ידעה לנצל את המתנה הזאת היטב. החקלאים הפרעונים הכירו היטב את מחזור הנהר, והחקלאות הייתה מבוססת על מי השיטפונות שהגיעו אל הנילוס ממקורותיו בין יוני לספטמבר.

במשך דורות רבים היגרו שבטים שמיים מאזור סוריה וארץ ישראל למצרים.
מצרים שימשה מקום מפלט מהבצורת, שהייתה פוקדת תכופות את תושבי סוריה וארץ ישראל. בעקבות ירידת יוסף למצרים ירדו יעקב ובניו לשם. הם יצאו מחברון, חנו בבאר שבע, ומשם – בדרך שור או בדרך הים – ירדו למצרים והתיישבו בארץ גושן.

מבוסס על משה ויינפלד (עורך), עולם התנ"ך – בראשית, 2002, עמ' 229, 237, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

הנילוס והדלתא של הנילוס במבט מהחלל: Jacques Descloitres, MODIS Rapid Response Team, NASA/GSFC

יוסף הזמין את משפחתו לבוא ולחיות במצרים באזור שנקרא "ארץ גושן".
ארץ גושן נמצאת בקצה הצפוני של הנילוס, באזור הנקרא היום "הַדֶלְתָא" (בגלל הדמיון של פני השטח לאות היוונית דלתא – Δ).
מֵי הנילוס מתנקזים אל הדלתא ונשפכים לים התיכון, והאדמה באזור עשירה ופורייה ומתאימה לגידולים חקלאיים. כמחצית מאוכלוסיית מצרים מתגוררת היום באזור הדלתא.

מבוסס על אתר מיזם 929

לורנצו גיברטי, ההיסטוריה של יוסף, פרט מ"שערי גן העדן", תבליט ברונזה מוזהבת, בית הטבילה בפירנצה, 1452. צילום: Jebulon, wikimedia commons

לאחר הצלחתו של לורנצו גיברטי ביצירת תבליטי הדלתות הצפוניות של בית הטבילה בפירנצה, הזמינו אותו ליצור תבליטים גם לדלתות המזרחיות. התבליטים זכו להערכה רבה. מסופר שמיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ התרשם כל כך מיופיין עד שאמר עליהן שהן ראויות להיות הדלתות לשער גן העדן.

מציורי התנך של טיסו, מאוסף the jewish museum

יצירתו של טיסו מתמקדת בפגישה המתוחה בין יהודה ליוסף, המתוארת בפרק מד. בציור יהודה יושב על הרצפה ומציג את טענותיו בפני יוסף (יהודה, כמובן, רואה לפניו נציג מצרי!). יוסף לבוש בגדים מצריים ונראה כנער צעיר, למרות עשרים השנים שחלפו.

shutterstock.com

בפעם השנייה יוסף משלח את אחיו בחזרה לארץ כנען, וגם הפעם בצירוף צידה לדרך – ציוד ואספקה למסע. בפעם הראשונה (פרק מב) ניצל יוסף הזדמנות זו כדי להשיב לאחים, ללא ידיעתם, את הכסף ששילמו תמורת המזון במצרים, ובכך עורר בהם ספק וחרדה. בפעם השנייה הצידה לדרך תסייע לאחים לאמת את דבריהם בפני אביהם המשותף: "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם."

קרן אבי חי היא קרן מיסודו של זלמן חיים ברנסטין ז"ל, המחויבת להמשכיותם של עם ישראל והיהדות ולמרכזיותה של מדינת ישראל בחיי העם היהודי. באדיבות קרן אבי חי

העוד אבי חי?
זו השאלה הראשונה שיוסף שואל. שאלה מפתיעה, שהרי במרכז הנאום של יהודה בפרק הקודם עמדה הדאגה לחייו של האב. ובכל זאת יוסף רוצה לוודא שאבא שלו חי ולשמוע עליו פרטים נוספים. כמעט אפשר לשמוע את הדחיפות שהודחקה זמן רב כל כך, את התחינה הילדית: "אני רוצה את אבא שלי!". לימים הפכה השאלה לעובדה, בלחן של הרב המרקד, שלמה קרליבך: "עוד אבינו חי, עם ישראל חי".

מבוסס על חגית ברטוב, "אבי חי? בני חי?", אתר מיזם 929

shutterstock.com

המדרש מציג את הטקסט הסמוי העומד מאחורי נאומו המהוקצע של יהודה ומאחורי דבריו של יוסף. שנים של שתיקה במשפחת יעקב על מכירתו של יוסף באות לקיצן במפגש זה בין האחים, מפגש רווי מלל המשתקף בפסוקים ובמדרש.

shutterstock.com

יוסף בוכה ולא בפעם הראשונה. אך הפעם הבכי שונה. הוא מובא אל קדמת הבימה והופך ללב המחזה. המדרש רואה בבכי הזה בכי מכונן (יוצר, בונה).

ליאת רגב והרב בני לאו בשיחה קצרה על בראשית מג.

נסיכה מצרית סועדת. Musée du Louvre, Wikimedia commons, CC BY-SA 3.0

במצרַים הקדומה נהגו המצרִים לאכול את מזונם בנפרד מהאחרים. המשמעות של "לֹא יוּכְלוּן" – אינם רשאים (השוו למשל לשמות יט, כג ולדברים טז, ה). האיסור נגע לזרים בכלל, מפני שכל הזרים נחשבו טמאים. ואכן, ההיסטוריון היווני הרודוטוס סיפר שהמצרים לא משתמשים בסכינו, בשיפודו או בקלחתו של יווני, וגם אינם אוכלים מבשרו של פר שנשחט בסכין של יווני. החל בתקופת הבית השני אנו שומעים על הסתייגות דומה אצל יהודים כלפי נוכרים.

מבוסס על: משה ויינפלד (עורך), עולם התנ"ך – בראשית, 2002, עמ' 233, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

פכית הרודיאנית ובה שרידי נוזל אורגני, נמצאה במערה ליד קומראן, סוף המאה ה-1 לפנה"ס. קמ"ט ארכאולוגיה יהודה ושומרון. צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים

יעקב משתכנע מדברי יהודה ומבין כי לא נותרה ברירה אלא לשלוח את בניו חזרה למצרים, והפעם עם בנימין. הוא מצווה עליהם: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם", מתנובתה המשובחת, "וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה" (מג, יא). מתנה תוכל לרכך גם את ליבם של אנשים רמי מעלה.

צילום:shutterstock.com

בעבר, יוסף הוא שהושלך למשמר, לכלא. כעת, ממרום תפקידו – המשביר לכל עם הארץ – יוסף הוא הדואג בתואנת שווא להשליך את אחיו למשמר. האחים נידונים למאסר של שלושה ימים. שלושה ימים הם זמן סמלי במקרא לחשבון נפש – כך אצל בני ישראל לקראת מעמד סיני, אצל יונה במעי הדג ועבור היהודים הצמים בשושן הבירה. בתום שלושת הימים של האחים במשמר, יוסף מבין טוב יותר את מערכות היחסים ביניהם ויודע כיצד להתקדם בתוכניתו.

כריכת הספר יוסף ואחיו מאת תומאס מאן © ספרית פועלים

חמש־עשרה שנה רקם תומאס מאן את הרומאן המונומנטאלי שלו "יוסף ואחיו". מה שהעסיק את הסופר הגדול בספר זה, הרי הוא היסוד התמיד אנושי, המתגלה ונעלם וחוזר ומתגלה בהיסטוריה האנושית, אפילו זו הרחוקה ביותר, הנעלמת אי־שם במעמקי העבר – במיתוס.

אוון ג'ונס, יוסף בוכה, איור מתוך הספר: "The History of Joseph and His Brethren", 1869. מתוך ויקישיתוף

הפגישה של יוסף עם אחיו מציפה אותו רגשית, בייחוד הפגישה המחודשת עם בנימין. המילה "נכמר" (מהשורש כמ"ר) מתארת אדם שמלא געגועים ועצב. מילים מהשורש כמ"ר מופיעות במקרא כמה פעמים בהקשר של רחמים או ניחומים, ונראה שהכוונה כאן שהרחמים התעצמו והתחזקו. כך גם במלכים א פרק ג, בסיפור משפט שלמה, האֵם דוברת האמת אינה מוכנה לשאת את הדין שגזר שלמה, נאמר עליה ש"נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ" והיא מוכנה לוותר על בנה.
אם כן, הרגשות של יוסף סוערים – געגוע, עצב ורחמים גודשים אותו.

איור: מיכל בן-חמו

כתב הסופר העברי ס. יזהר:
ביטוי זה – "אנוכי אערבנו" – עונה על השאלה מי האחראי ומה עושה אדם כדי שיהפוך לאחראי: ובכן, האחראי הוא מי שערב לדבר, לא באיזה אופן עוקף, אלא אישית, ובמפורש: "אנוכי אערבנו".

איור: shutterstock.com

המדרש מבחין בשינוי הספרותי בפסוקים, ורואה בו רמז מַטְרִים לקראת הבאות.

גיא זוארץ והכלכלן שלמה מעוז משוחחים על פרשת "מקץ".

ליאת רגב והרב בני לאו בשיחה קצרה על בראשית מא.

טבעת עם חרפושית- מצד אחד צורה של חיפושית הזבל (ששימשה כקמע במצרים העתיקה) ומהצד השני חותמת ייחודית של עונד הטבעת. 1539-1794 לפנה"ס, מצרים. אוסף Walters Art Museum, CC BY-SA 3.0

הפרק שופך אור על מנהגי התרבות המצרית. לאחר פתרון החלום, פרעה ממנה את יוסף למשנה למלך מצרים והמינוי נחתם בטבעת המלך. יוסף מולבש בהדר בבגדי שש-פשתן רשמיים ותכשיט זהב מונח על צווארו. הוא מורכב במרכבת המלך ואנשי הארץ כורעים ברך לפניו. הכבוד להנהגה והפאר שהיה מנת חלקם של הנמנים עליה, היו חלק מהותי במנהגי העמים השכנים. לִרְאָיָה – הדמיון למגילת אסתר בתיאור הדר המלכוּת בפרס.

כתב חרטומים, הירוגליפים בכניסה להיכל העמודים במקדשכרנך שבלוקסור. צילום: גיאגיאגיא, מתוך ויקיפדיה העברית

חרטומי מצרים נזכרים במקרא בהקשר של מעשי ניסים ונפלאות, כמכשפים חכמים המסוגלים לפענח חלומות או לבצע להטים מרשימים (למשל בשמות ז, פסוקים ח-יג).
מקור המילה "חרטומים" בביטוי המצרי "חרי טפ", שפירושו: כוהן "קורא" – כוהנים שהיו ממונים על הפעולות המאגיות שהיו חלק בלתי נפרד מן הדת המצרית. חוקרים שונים ניסו להסביר את מעשי החרטומים בדרכים טבעיות, אבל קסם וכישוף אינם ניתנים להסבר הגיוני. המקרא מדגיש בכל מקום את עליונותו של ה' על כל מעשה כישוף.

נהר הנילוס והדלתא – תמונת לוויין, Jacques Descloitres, MODIS Rapid Response Team, NASA/GSFC

היאור – שמו המקראי של נהר הנילוס. אורכו של הנהר כ-6,655 ק"מ, שטח אגן הניקוז שלו כמעט 3.5 מליון קמ"ר והוא מתחרה באמזונס על התואר – הנהר הארוך בעולם. הנילוס מתחיל בשני יובלים גדולים – הנילוס הלבן (מאגם ויקטוריה) והנילוס הכחול (מהרי אתיופיה) והוא מקור המים העיקרי בדרום סודן, בסודן ובמצרים.

אוון ג'ונס, יוסף ואסנת, 1869, מתוך ויקישיתוף

אסנת אשתו של יוסף זוכה להתייחסות מעטה בפסוקים. ספר קדום בשם "יוסף ואסנת", שנכתב ביוונית במאות הראשונות לספירה, הופך אותה לאישיות רבת עוצמה. ספר זה מספר על נערה מצרייה עשירה, עובדת אלילים, אשר הוקסמה מאישיותו של יוסף והתאהבה בו.

רפאל, יוסף מפרש את חלום פרעה, 1518-9, הוותיקן. Vatican loggias, מתוך ויקישתוף

מגורי האפיפיור בוותיקן עוצבו על ידי הצייר והאדריכל האיטלקי רָפָאֵל. בין השאר ניתן למצוא שם את מחזור סיפורי יוסף שצייר האומן המפורסם. הציור נאמן למתואר בפרק, ומבקש להעלות את הסיפור לדרגה קלאסית לצד סיפורים מכוננים במקרא. אך יש פער בין ציור לבין טקסט. חלוקת התפקידים כביכול ברורה, הטקסט מספר והציור מתאר.
וכיצד הציור יכול לשלב את חלומות פרעה ברצף הסיפור? במקרה זה האומן נדרש לשלם מס בצוּרת ה"בועות" ובהן הפרות והשיבולים, כדי שלא תהיה אי הבנה ויהיה ברור באיזה סיפור מדובר.

מבוסס על הרצאה של דוד איבגי – "על דמותו של יוסף באמנות". © בית אבי חי

איור: shutterstock.com

שר המשקים לוקח סיכון – הוא מזכיר למלך פרעה הנוכחי את העובדה שהמלך שלח אותו לבית הסוהר. הקדמתו – "אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם" – נועדה להסיט את תשומת הלב מעברו הפרטי ולמקד את הפניה שלו בענין יוסף. האם התכוון השר לחטאים שבגללם ישב בבית האסורים, או שמא חטאו הוא ששכח את יוסף? לא ברור.
שר המשקים מספר לפרעה על אותו נער עברי שסייע לו בפתרון החלום שחלם, ויכול לסייע גם בפתרון חלום המלך.

איור: shutterstock.com

פרעה חלם שני חלומות: האחד על פָּרות והשני על שיבולים. וכך נפתח תיאור החלום השני: "וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת" (מא, ה). בהמשך פרעה חוזר על החלום באוזני יוסף. תיאור שבע השיבולים המלאות הצומחות מקנה אחד, כלומר מגבעול אחד, הוא סימן לשפע העתיד לאפיין את שבע השנים הטובות – שנות השובע.

תמונה: shutterstock.com

שנתיים תמימות המתין יוסף ששר המשקים יפעיל בשבילו פרוטקציה אצל פרעה. ושר המשקים היה עסוק, הוא שכח.
מה תפקיד השִׁכְחָה המודגשת הזו בסיפור?
חלק מהפרשנים והדרשנים הציעו שהשנתיים הנוספות הן עונש ליוסף. אחרים הציעו שבשנתיים הללו עבר יוסף תהליך של שינוי, תהליך התבגרות. המדרש הזה מציע פירוש שמפענח לעומק את מוטיב החלומות בסיפורי יוסף.

הרב בני לאו וליאת רגב בשיחה על בראשית פרק כד. את מי בעצם התאימו למי בשידוך הזה? האם חשבו בכלל על יצחק? כיצד ייתכן שרבקה לא היססה לרגע? והאם השידוך היה מוצלח?

סיון רהב מאיר על פרשת "חיי שרה", מתוך תוכנית הלילה של חדשות ערוץ 2.

כל הזכויות ב"עולם התנ"ך" שייכות לד"ר יהודה עתי.

בסיפור זה אנו שומעים על השידוך הראשון במקרא. למעשה, זהו המקור המפורט ביותר במקרא כולו המספר על תהליך הנישואים – השידוך על תנאיו, האירוסים, מתן המוהר וכניסת האישה לביתה החדש. אף את עניין הינומת הכלה היו שלמדו מכך שרבקה כיסתה את פניה בראותה את יצחק. מהלך העניינים נראה אקראי, אבל תפילות העבד וההתנהלות הפלאית, כמעט על פי תוכנית עלומה, רומזות להתערבות אלוהית מאחורי הקלעים.

מבוסס על דליה מרקס, "חיי שרה, חיי רבקה" הדרשה השבועית, התנועה הרפורמית.

הגמל נזכר במקרא כבר בסיפורי האבות (למשל – בראשית יב, טז; כד, י), אך יש חוקרים הסבורים שהגמלים הגיעו לארץ כנען רק עם כניסת הפלשתים לאזור, במאה ה-12 לפני הספירה.

מפת מסופוטמיה. ד"ר אורנה צפריר-ראובן

ארץ מגוריהם של אברהם ושל משפחתו לפני שעלו לארץ כנען.
בארם נהריים שכנו הערים נָחוֹר וחָרָן. משם הובאה רבקה אל יצחק, שם נשא יעקב את לאה ורחל ושם נולדו כמעט כל בני יעקב.
התורה מכנה את ארץ מגוריהם של האבות בשם "ארם נהריים", אף על פי שמבחינה היסטורית זהו שם מאוחר.