חוק הייבום הקדום מוצג לראשונה במקרא בספר דברים: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ" (דברים כה, ה). חוק זה נועד לפתור בעיה בחברה הפטריארכלית-חקלאית, שהייתה מבוססת על שליטה באדמות ובנשים ובשימור רכוש המשפחה. על פי דיני הייבום, אלמנה שבעלה נפטר ולא עלה בידם להביא לעולם צאצאים, אחיו של הבעל מצווה לשאתה לאישה ולהקים זרע למת.

ליאת רגב והרב בני לאו בשיחה קצרה על בראשית לח – ער ואונן ואיסור הוצאת זרע לבטלה.

מה הם הכוחות הפועלים בפרק לח, וכיצד מעבירים את הדרמה האנושית אל התיאטרון? הכוריאוגרפית והרקדנית רננה רז מספרת על יחסה לפרק בכלל ולתמר בפרט. ברקע דבריה, קטעים מתוך ההצגה "אשת" של היוצרת אלית ובר.

חותמות. BLMJ 2581: באדיבות מוזאון ארצות המקרא ירושלים. צלם: משה קן

יהודה סבור כי תמר היא זונה, ומתחייב לשלם לה תמורת המפגש המיני במועד מאוחר יותר. הוא משאיר כמה פריטים אישיים שלו בידי תמר כעירבון לתשלום החוב. החותם האישי שלו, הפתיל והמטה נתפסים מבחינתה של תמר כעירבון מוצק ואמין, בשל ייחודיותם.

בועז הוא הייבם של רות במגילת רות. בתמונה רות ובועז בגורן. Wellcome Collection gallery (2018-04-02): https://wellcomecollection.org/works/n784x3se CC-BY-4.0

חוק הייבום שעומד בבסיס הפרק קובע שאם אדם מת בלי להשאיר אחריו צאצאים, על אחיו לשאת (לייבם) את אשת המנוח ולהקים זרע על שמו. מהפרק עולה שעל פי המנהג לא רק האח מחויב לייבם, אלא כנראה גם אביו של המנוח – ולכן דאגה תמר להרות דווקא ליהודה.

מבוסס על מרים בלומנטל, תקציר בראשית פרק לח, אתר מיזם 929

סיפור יהודה ותמר. כל הזכויות בעולם התנ"ך שייכות לד"ר יהודה עתי.

יש המפרשים את המילה "עיניים" כשם של מקום ואת המילה "פתח" כשער, כלומר: תמר ישבה בשער מקום הנקרא עיניים. שימוש מקראי דומה במילה פתח: "וַיָּבֹא אֶל פֶּתַח הָעִיר" (מלכים א יז , י). יש הסבורים כי המילה "עיניים" כאן משמעותה מעיינות. אם השם מלמד על סמיכותה של העיר אל מעיינות, אפשר לשער כי העיר עיניים שכנה באזור מפורסם במעיינותיו הנמצא כ-3 ק"מ דרומית לבית שמש.

אבי כץ © באדיבות האמן

המאייר אבי כץ משליך את הסיפור המקראי אל תוך עולם המדע הבדיוני. הוא מתאר את תמר כיצאנית. יהודה חולף בספינת חלל, ועוצר להציע עסקה ל"אישה הזרה" בלבוש המתגרה. המשא ומתן מתנהל בתנועות ידיים בוטות. הצעיף המכסה את פניה מדגיש את חשיפת גופה.

כריכת הספר: דויד גרוסמן, מישהו לרוץ איתו, 2003, עמ' 135. הוצאת הקיבוץ המאוחד. ציור: שירה גלזרמן.

בדומה לדמותה של תמר מספר בראשית, תמר גיבורת ספרו של דוד גרוסמן היא נערה אמיצה המשתמשת בתחפושת ובעורמה על מנת להשיג את מבוקשה. הרקע לסיפוריהן של שתי הדמויות הנקראות "תמר" הוא תא משפחתי לא מתפקד. לגיבורות לא נותר אלא לסמוך על עצמן.
עם זאת, מעניין להבחין כי גרוסמן העניק לגיבורת ספרו שם בעל משמעות תנ"כית כפולה – תמר המופיעה בפרק זה, אישה נועזת העומדת על זכותה בעולם גברי, ותמר בתו של דוד המלך המופיעה בשמואל ב, קורבן טרגי של מאבקי ירושה בין בני המלך.

צילום: shutterstock.com

השני הנזכר בפרק הוא חוט אדום, והוא מופיע במקרא כמה פעמים: ביהושע פרק ב המרגלים מורים לרחב לסמן את ביתה בחוט אדום כדי שיוכלו לזהותו במלחמה ולהציל אותה ואת בני ביתה: "אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ…" (פסוק יח). הצירוף נזכר גם בשיר השירים ד, ג: "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ". בכל המקרים הוא מציין או מסמן דבר מיוחד במינו ובולט לעין.

איור: shutterstock.com

ברגע שהריונה של תמר מתגלה, הדבר מדווח ליהודה. תחילה מדווחים על מעשיה, היא מוגדרת כאישה שזָנְתָה – אישה שקיימה יחסי מין עם גבר שלא במסגרת הנישואין. ולאחר מכן גם הריונה מסומן באות קלון: "הָרָה לִזְנוּנִים".
אישה החורגת מהנורמות המקובלות בחברה הפטריארכלית מסומנת, מוקעת ונענשת. אומץ ליבה ומצוקתה של תמר מתגלים כאן בשיא כוחם, שכן תמר סיכנה את חייה על מנת להיכנס להיריון.

איור: shutterstock.com

המדרש מעלה את השאלה מדוע נהגה תמר כפי שנהגה כאשר הואשמה בהיריון מחוץ לנישואים והוטל עליה עונש אכזרי.

מְסַפֵּר הַסִיפּוּרִים אַבְרָהָם כֹּהֵן מְסַפֵּר אֶת סִיפּוּר יְהוּדָה וְתָמָר (בְּרֵאשִׁית לח), בִּשְׂפַת הַתָנָ"ךְ וּבְהַמְחָזָה.

טקס אשכבת הגופה על ידי בני המשפחה ומריטת שערות של האבלים, יוון, המאה השישית לפסה"נ . Walters Art Museum.

בִּתְקוּפַת הַמִקְרָא לְבוּשׁוֹ שֶׁל אָדָם הֵעִיד עַל מַעֲמָדוֹ הַמְיוּחָד וְעַל מַצָבוֹ הַמִשְׁפַּחְתִי. כַּכָּתוּב בַּפֶּרֶק, תָמָר לוֹבֶשֶׁת בִּגְדֵי אַלְמָנוּת וְיוֹשֶׁבֶת בְּבֵית אָבִיהָ. בִּיצִיאָתָהּ הָאַמִיצָה לִפְעוּלָה הִיא מְסִירָה אֶת בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ וּבְסִיוּמָהּ הִיא חוֹזֶרֶת לִלְבּוֹשׁ אוֹתָם. הָאַלְמָנָה נָהֲגָה לִלְבּוֹשׁ בְּגָדִים אֵלוּ בְּמֶשֶׁךְ כָּל יְמֵי אַלְמְנוּתָהּ.

חותם ועליו כתובת, מאה 7-6 לפנה"ס. באדיבות מוזאון ארצות המקרא, ירושלים

הַחוֹתָם, הַפְּתִילִים וְהַמַטֶה הַנִזְכָּרִים בְּפָסוּק יח הֵם הַחֲפָצִים הָאִישִׁיִים שֶׁל הָאָדָם אֲשֶׁר הָיוּ תְעוּדַת הַזֶהוּת שֶׁלוֹ בִּימֵי הַמִקְרָא. הַחוֹתָם הוּא גְלוּפָה (לוּחַ הַדְפָּסָה, שֶׁעָלָיו בּוֹלְטוֹת אוֹתִיוֹת אוֹ צוּרוֹת, הַמְשַׁמֵשׁ לְהַדְפָּסַת תְמוּנוֹת וְאִיוּרִים) הַנוֹשֵׂאת אֶת שֵׁם בְּעָלֶיהָ. הַפְּתִילִים הֵם כְּכָל הַנִרְאֶה הַחוּט הַקוֹשֵׁר אֶת הַחוֹתָם, וְהַמַטֶה הוּא מַקֵל מֵעֵץ, מְעוּטָר בְּגִילוּף יִיחוּדִי לַנוֹשֵׂא אוֹתוֹ וּמֵעִיד עַל מַעֲמָדוֹ.

כל הזכויות בעולם התנך שייכות לד"ר יהודה עתי

תִמְנָה – עִיר בְּנַחֲלַת שֵׁבֶט יְהוּדָה. יְהוּדָה יוֹצֵא עִם חִירָה הָעֲדוּלָמִי תִמְנַתָה, כְּלוֹמַר לְכִיווּן הַיִישׁוּב תִמְנָה. תוֹסֶפֶת הָאוֹת הֵ"א מַצְבִּיעָה עַל הַכִּיווּן – הֵם הָלְכוּ לְכִיווּן תִמְנָה אוֹ בִּלְשׁוֹן הַמִקְרָא "תִמַנְתָה". בְּתִמְנָה הוּא מִתְכַּוֵון לְבַקֵר אֶת עוֹבְדָיו וּלְהִשְׁתַתֵף בִּגְזִיזַת צֶמֶר הַכְּבָשִׂים – אֵירוּעַ חֲגִיגִי וּמְשַׂמֵחַ שֶׁנֶעֱרַךְ פַּעַם בְּשָׁנָה.

Doctor Lidia Kozenitzky, תמר כלת יהודה, מתוך ויקישיתוף

בַּצִיוּר שֶׁל לִידְיָה קוֹזֵנִיצְקִי, רוֹפְאָה וְצַיֶירֶת יִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִפְטְרָה בִּשְׁנַת 2013, הַמַרְאֶה שֶׁל תָמָר אֵינוֹ בָּרוּר. מִצַד אֶחָד הִיא מֵישִׁירָה מַבָּט וְנִרְאֵית כְּאִישָׁה הֶחְלֵטִית שֶׁיוֹדַעַת מָה הֵם רְצוֹנוֹתֶיהָ, וּמִצַד אַחֵר מַבָּטָהּ עָצוּב. מִצַד אֶחָד זְרוֹעָהּ מוּנֶפֶת וּמְשַׁדֶרֶת כּוֹחַ, וְאִילוּ צַמוֹתֶיהָ מַצִיגוֹת אוֹתָהּ כְּאִישָׁה צְעִירָה, מַמָשׁ נַעֲרָה. בְּכַף יָדָהּ הִיא אוֹחֶזֶת מַסֵכָה לְבָנָה, וּבְמַבָּט נוֹסָף מִתְגַלֶה הֶרְיוֹנָהּ.

סטודנט מרים שלטי נכון ולא נכון. mommayap/shutterstock.com

יְהוּדָה רוֹאֶה בְּתָמָר אֲשֵׁמָה בְּמוֹת שְׁנֵי בָּנָיו, וְלָכֵן אֶת הַבֵּן הַשְׁלִישִׁי, שֵׁלָה, הִרְחִיק מִמֶנָה. בַּהֶמְשֵׁךְ הוּא מַאֲשִׁים אוֹתָהּ שֶׁנִכְנְסָה לְהֵירָיוֹן מִגֶבֶר מִחוּץ לַמִשְׁפָּחָה וּמְבַקֵשׁ לְהַעֲנִישָׁהּ. עִם הַזִיהוּי שֶׁל הַחוֹתֶמֶת, הַפְּתִילִים וְהַמַטֶה מַכִּיר יְהוּדָה בְּטָעוּתוֹ, וּמוֹדֶה כִּי הֶרְיוֹנָהּ שֶׁל תָמָר קָשׁוּר בּוֹ. וּמַכְרִיז בְּפוּמְבֵּי "צָדְקָה מִמֶּנִּי".

איור יד מצביעה. Cvijovic Zarko/shutterstock.com

בִּיטוּי בְּשָׂפָה גְבוֹהָה שֶׁמַשְׁמָעוּתוֹ הִיא זוֹ: בְּחַן אֶת הִתְנַהֲגוּתְךָ שֶׁלְךָ לִפְנֵי שֶׁאַתָה שׁוֹפֵט אֶת הִתְנַהֲגוּתָם שֶׁל אֲחֵרִים כִּי אַתָה עוֹשֶׂה אוֹתוֹ דָבָר. לְמֵדִים זֹאת מִן הַסִיפּוּר עַל יְהוּדָה, שֶׁצִיוַוה לְהַעֲנִישׁ אֶת תָמָר עַל מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה שׁוּתַף לוֹ, וְהַחוֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים הָיוּ הַהוֹכָחָה לְהִשְׁתַתְפוּתוֹ בַּמַעֲשֶׂה.

מבוסס על אברהם רמי דיין, ניב שפתיים ואמרי שפר, 2004, הוצאת כתר וספר. © כל הזכויות שמורות למחבר.