ליאת רגב והרב בני לאו בשיחה קצרה על בראשית פרקים לט-מ.

יוסף, הבן האהוב והאח השנוא, מושלך לבור ונמכר להיות עבד. במצרים הוא מגיע למעמד בכיר בבית פוטיפר, אבל מושלך לכלא בשל עלילת שווא. גם בכלא הוא מצליח לא רע, ואפילו פותר את החלומות של שר האופים ושר המשקים. סרטון סיכום לבראשית לו-מ.

 

המלך פרעה היה מוקף במשך כל יומו בשרים ובבעלי תפקידים שהיו אחראים לניהול כל ענייני הממלכה, מגביית מיסים ברמה המדינית ועד ניהול חצרו וביתו.
בין בעלי התפקידים שהקיפו את פרעה היו שר המשקים ושר האופים, שהיו אחראים לטעימת המזונות והמשקאות שהוגשו למלך (מחשש שיורעל).

האם ידעו שר המשקים ושר האופים על הנוהג הפרעוני לסגור חשבונות ביום ההולדת של המלך? האם עלו בהם חששות לקראת אותו היום?
חלומותיהם מגלים כי שר המשקים קיווה לטוב ושר האופים חשש. שר המשקים חלם להיות קרוב שוב לאדוניו ולמִשְׂרתו, ואילו שר האופים ראה בחלומו עוף האוכל מאפה מעל ראשו.

באמצעות הביטוי "ארץ העברים" מבחין המספר בין אבות ישראל לבין עמים אחרים, לרבות המצרים. כאשר יוסף מגלה לשני השרים את ארץ מוצאו, הוא רוצה להבהיר כי בא מארץ כנען שבה, כפי שיודעים המצרים, יושבים העברים. רוב החוקרים סבורים שמדובר באנכרוניזם, כלומר טעות בזמנים או בסדר הכרונולוגי, שכן הביטוי רומז למציאות ההיסטורית שלאחר התנחלות ישראל בארץ.

מבוסס על משה ויינפלד (עורך), עולם התנ"ך – בראשית, 2002, עמ' 221, הוצאת דברי הימים. הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי

 

בֵּית הַסֹּהַר – המקום שבו אסור יוסף בפרק הזה ובפרק הבא. הצירוף "בית הסוהר" מופיע במקרא רק בפרקים לט-מ בספר בראשית. יש בית כלא, יש בור, אבל בית סוהר – רק כאן.
יוסף מושלך על ידי אדונו ללא משפט למקום "אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים" בו, כלומר בית סוהר של אסירים פוליטיים מכובדים, ולא של פושעים פליליים. גם שם יוסף מתבלט ועולה לגדולה.

אינפוגרפיקה – הצגה חזותית של מידע כמותי ואיכותני בצורה ברורה וקלה להבנה, על ידי הדמיית נתונים לצורות חזותיות מופשטות. מערכת התפיסה החזותית האנושית מסוגלת להבחין במהירות ובקלות יחסית בתבניות ובמגמות. אינפוגרפיקה עושה שימוש ביכולת זו כדי לשפר את התפיסה ואת ההבנה של המידע.

מבוסס על ויקיפדיה – האנציקלופדיה החופשית.

עלילת סיפורו הקצר של עגנון מתרחשת בגולה. רוכל יהודי בשם יוסף נודד בין בתים וכפרים ומוכר את מרכולתו. יום אחד הוא מזדמן לבית בודד באזור מרוחק שבו חיה לבדה אדונית. סיפורו של עגנון בוחן, בדומה לפרק לט, את הסכנה שאורבת ליהודי הנקלע לטריטוריה זרה, שבה מתפתחת מערכת יחסים אינטימית עם המארחים. יש הרואים ביוסף המקראי אב טיפוס ליהודי הנודד, החי בארץ זרה ותלוי בחסדי אחרים.

מבוסס על שולה קשת, אמרי-נא אחותי את: גלגולו של סיפור חוזר בתרבות ישראל, 2003, עמ' 95. © הוצאת הקיבוץ המאוחד.

אשת פוטיפר מוצגת כאשה חושנית, חשופת גוף, עטוית תכשיטים, שרועה על מיטה שעליה מצעים רכים. הרקע האדום מייצג גם הוא חושניות. אופן הצגתה בציור מזכיר את תיאורן של נשות ההרמון, נושא שריתק אומנים מערביים רבים.

מבוסס על הספרייה הווירטואלית של מטח מתוך קטלוג אבל פן.

המילה "חָשַׂךְ" פירושה – נמנע מלתת, והיא מקבילה לאחת המשמעויות של המילה "חָסַךְ".
המילה "מאומה" חוזרת ארבע פעמים בפרקים לט-מ, ומשמעה – דבר.
פוטיפר העריך את יוסף עד כדי כך שאפילו לא בדק אחריו דבר – מאומה. וכך גם הסביר יוסף את סירובו לאשת פוטיפר באומרו כי בעלה לא חסך ממנו דבר, לא מנע ממנו דבר, אלא אותה.

המלכים בעולם העתיק נהגו לחגוג את ימי ההולדת שלהם במשתאות ובחגיגות מפוארות. ההיסטוריון היווני הרודוטוס סיפר כי המלכים הפרסיים נהגו לערוך בימי הולדתם סעודות פאר ולחלק מתנות לעם. בתקופה התלמיית במצרים (332–30 לפנה"ס) נערך ביום הולדתו של המלך משתה, והוענקה חנינה כפי שמופיע בבראשית פרק מ. אולם לעיתים יום ההולדת היה גם יום של סגירת חשבונות.

מבוסס על משה ויינפלד (עורך), עולם התנ"ך – בראשית, 2002, עמ' 221, הוצאת דברי הימים. הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי

 

המדרש מרחיק לכת בתיאור יופיו של יוסף:

יוֹסֵף הַבֵּן הָאָהוּב וְהָאָח הַשָׂנוּא מוּשְׁלָךְ לַבּוֹר וְנִמְכַּר לְעֶבֶד. בְּמִצְרַיִם הוּא מַגִיעַ לְמַעֲמָד בָּכִיר בְּבֵית פּוֹטִיפַר אֲבָל מוּשְׁלָךְ לַכֶּלֶא בְּשֶׁל עֲלִילַת שָׁוְוא.

אֶפְרַיִם סִידוֹן חוֹרֵז וּמַקְרִיא אֶת סִיפּוּר יוֹסֵף וְאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר בַּחֲרוּזִים בְּמִילִים מַזְמִינוֹת וּבְאִיוּרִים שֶׁל הַמְאַיֵיר דָנִי קֵרְמָן.

הַתוֹאַר שַׂר מְשַׁמֵשׁ כָּאן כְּשֵׁם כְּלָלִי לַמְשָׁרְתִים הָאִישִׁיִים שֶׁל הַמֶלֶךְ, בְּדוֹמֶה לְ"שַׂר הַמַשְׁקִים" וּלְ"שַׂר הָאוֹפִים". יֵשׁ הַמְפָרְשִׁים כִּי שַׂר הַטַבָּחִים הָיָה הַשַׂר שֶׁאַחְרַאי לַהֲרוֹג אֶת מִי שֶׁקִיבֵּל עוֹנֶשׁ מָוֶות. מֵהֶמְשֵׁךְ הַסִיפּוּר אָנוּ לְמֵדִים שֶׁשַׂר הַטַבָּחִים הָיָה מְמוּנֶה עַל בֵּית הַסוֹהַר וַאֲנַחְנוּ מְשַׁעֲרִים שֶׁהוּא כַּנִרְאֶה הָיָה אַחְרַאי לַהוֹצָאוֹת לְהוֹרֵג שֶׁל מִי שֶׁנִמְצְאוּ בְּבֵית הַסוֹהַר.

סָרִיס הוּא אָדָם בַּעַל מַעֲמָד וְתַפְקִיד בַּחֲצַר הַמֶלֶךְ, וְיֵשׁ הַמְפָרְשִׁים כִּי סָרִיס הוּא אָדָם שֶׁגָרְמוּ לְכָךְ שֶׁהוּא לֹא יוּכַל לָלֶדֶת כְּדֵי לְהַבְטִיחַ שֶׁיִהְיֶה נֶאֱמָן לָאָדוֹן שֶׁאוֹתוֹ הוּא מְשָׁרֵת.

יוֹסֵף הוּרַד לְמִצְרַיִם. מִצְרַיִם נִמְצֵאת סָמוּךְ לְאֶרֶץ כְּנַעַן – מִדָרוֹם לָהּ. מִצְרַיִם אוֹמְנָם קְרוֹבָה לִכְנַעַן אַךְ שׁוֹנָה מִמֶנָה בִּדְבָרִים רַבִּים. מִצְרַיִם הִיא אֶרֶץ מִדְבָּרִית וּצְחִיחָה (יְבֵשָׁה).

בֵּית הַסוֹהַר – הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אָסוּר יוֹסֵף בַּפֶּרֶק הַזֶה וּבַפֶּרֶק הַבָּא – הוּא מוּנָח יְחִידָאִי, כְּלוֹמַר אֵין עוֹד מְקוֹמוֹת בַּמִקְרָא שֶׁהַמוּנָח הַזֶה מוֹפִיעַ בָּהֶם. יֵשׁ בֵּית כֶּלֶא, יֵשׁ בּוֹר. אֲבָל בֵּית סוֹהַר – רַק כָּאן.

סִיפּוּרָיו שֶׁל יוֹסֵף מוֹפִיעִים גַם בַּמְקוֹרוֹת הַמוּסְלְמִיִים, שָׁם מְסוּפָּר עַל אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר (הַמְכוּנָה זוֹלַיְיכָה) אֲשֶׁר הִתְאַהֲבָה בְּיוֹסֵף. הִיא הִזְמִינָה אֶת חַבְרוֹתֶיהָ לִסְעוּדָה כְּדֵי לְהַרְאוֹת לָהֶן אֶת יוֹפְיוֹ.

גְוִוידוֹ רֵנִי הָיָה צַיָיר אִיטַלְקִי שֶׁחַי בַּמֵאָה הַ־16. בַּצִיוּר יוֹסֵף וְאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר הוּא מְתָאֵר אֶת אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר עֲטוּפָה בְּבַד כָּחוֹל שׁוֹכֶבֶת עַל מִיטָתָהּ וְאוֹחֶזֶת בַּגְלִימָה הַכְּתוּמָה שֶׁל יוֹסֵף, מִתְחַנֶנֶת אֵלָיו שֶׁיֹאהַב אוֹתָהּ.

חרון אף הוא שם נרדף לכעס. עוד מילים נרדפות: חימה, זעם, זעף, עֶבְרָה וקֶצֶף. בדרך כלל בהתייחס לה' ולא לרגשות בני האדם.
בפרקנו פוטיפר, אדונו של יוסף, מקשיב לאשתו שטענה כי יוסף תקף אותה, ומתמלא כעס גדול הגורם לו להשליך את יוסף לבית הסוהר.

אַחַת הַתְכוּנוֹת הָעִיקָרִיוֹת שֶׁל יוֹסֵף הִיא שֶׁהַכּוֹל מַצְלִיחַ לוֹ, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אֶלָא שֶׁהוּא בּוֹרַךְ בְּיוֹפִי נָדִיר: "יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה". יוֹסֵף הוּא הַגֶבֶר הַיָחִיד בַּמִקְרָא שֶׁיוֹפְיוֹ מְתוֹאָר פַּעֲמַיִים בְּרֶצֶף. תֵיאוּר יוֹפְיוֹ הַמַדְהִים שֶׁל יוֹסֵף מִתְחַבֵּר לַכָּתוּב עַל רָחֵל אִימוֹ, שֶׁגַם הִיא הָיְיתָה "יְפַת תֹאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כט, יז).