יוסף פותר את חלומות פרעה ומארגן את כל ממלכת מצרים לקראת הרעב. הוא הופך להיות השליט במצרים, המשביר לכל הארץ (וגם לאחיו שיורדים לקנות אוכל במצרים). זו ההזדמנות של יוסף להגשים את החלומות שחלם, ואולי גם ללמד את אחיו לֶקַח.

ליאת רגב והרב בני לאו בשיחה קצרה על בראשית מד.

כלי הרכב ששלח יוסף לאביו, על פי פקודתו של פרעה, היו עגלות משא ומסע, הרתומות בדרך כלל לַבָּקָר ולא לסוסים. העגלות הן עדות נוספת לכוחו ולעושרו של פרעה, ולשינוי במעמדם של אחי יוסף. תחילה שבו לארץ כנען עם חמורים ושקי תבואה, וכעת הם חוזרים עם עגלות מלאות.

מבוסס על משה ויינפלד (עורך), עולם התנ"ך – בראשית, 2002, עמ' 236, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

את המשפט "מצרים – מתנת הנילוס" טבע הרודוטוס, ההיסטוריון היווני, במאה ה-5 לפנה"ס. אז זה היה נכון: האימפריה המצרית ידעה לנצל את המתנה הזאת היטב. החקלאים הפרעונים הכירו היטב את מחזור הנהר, והחקלאות הייתה מבוססת על מי השיטפונות שהגיעו אל הנילוס ממקורותיו בין יוני לספטמבר.

במשך דורות רבים היגרו שבטים שמיים מאזור סוריה וארץ ישראל למצרים.
מצרים שימשה מקום מפלט מהבצורת, שהייתה פוקדת תכופות את תושבי סוריה וארץ ישראל. בעקבות ירידת יוסף למצרים ירדו יעקב ובניו לשם. הם יצאו מחברון, חנו בבאר שבע, ומשם – בדרך שור או בדרך הים – ירדו למצרים והתיישבו בארץ גושן.

מבוסס על משה ויינפלד (עורך), עולם התנ"ך – בראשית, 2002, עמ' 229, 237, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

יוסף הזמין את משפחתו לבוא ולחיות במצרים באזור שנקרא "ארץ גושן".
ארץ גושן נמצאת בקצה הצפוני של הנילוס, באזור הנקרא היום "הַדֶלְתָא" (בגלל הדמיון של פני השטח לאות היוונית דלתא – Δ).
מֵי הנילוס מתנקזים אל הדלתא ונשפכים לים התיכון, והאדמה באזור עשירה ופורייה ומתאימה לגידולים חקלאיים. כמחצית מאוכלוסיית מצרים מתגוררת היום באזור הדלתא.

מבוסס על אתר מיזם 929

לאחר הצלחתו של לורנצו גיברטי ביצירת תבליטי הדלתות הצפוניות של בית הטבילה בפירנצה, הזמינו אותו ליצור תבליטים גם לדלתות המזרחיות. התבליטים זכו להערכה רבה. מסופר שמיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ התרשם כל כך מיופיין עד שאמר עליהן שהן ראויות להיות הדלתות לשער גן העדן.

יצירתו של טיסו מתמקדת בפגישה המתוחה בין יהודה ליוסף, המתוארת בפרק מד. בציור יהודה יושב על הרצפה ומציג את טענותיו בפני יוסף (יהודה, כמובן, רואה לפניו נציג מצרי!). יוסף לבוש בגדים מצריים ונראה כנער צעיר, למרות עשרים השנים שחלפו.

בפעם השנייה יוסף משלח את אחיו בחזרה לארץ כנען, וגם הפעם בצירוף צידה לדרך – ציוד ואספקה למסע. בפעם הראשונה (פרק מב) ניצל יוסף הזדמנות זו כדי להשיב לאחים, ללא ידיעתם, את הכסף ששילמו תמורת המזון במצרים, ובכך עורר בהם ספק וחרדה. בפעם השנייה הצידה לדרך תסייע לאחים לאמת את דבריהם בפני אביהם המשותף: "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם."

העוד אבי חי?
זו השאלה הראשונה שיוסף שואל. שאלה מפתיעה, שהרי במרכז הנאום של יהודה בפרק הקודם עמדה הדאגה לחייו של האב. ובכל זאת יוסף רוצה לוודא שאבא שלו חי ולשמוע עליו פרטים נוספים. כמעט אפשר לשמוע את הדחיפות שהודחקה זמן רב כל כך, את התחינה הילדית: "אני רוצה את אבא שלי!". לימים הפכה השאלה לעובדה, בלחן של הרב המרקד, שלמה קרליבך: "עוד אבינו חי, עם ישראל חי".

מבוסס על חגית ברטוב, "אבי חי? בני חי?", אתר מיזם 929

המדרש מציג את הטקסט הסמוי העומד מאחורי נאומו המהוקצע של יהודה ומאחורי דבריו של יוסף. שנים של שתיקה במשפחת יעקב על מכירתו של יוסף באות לקיצן במפגש זה בין האחים, מפגש רווי מלל המשתקף בפסוקים ובמדרש.

יוסף בוכה ולא בפעם הראשונה. אך הפעם הבכי שונה. הוא מובא אל קדמת הבימה והופך ללב המחזה. המדרש רואה בבכי הזה בכי מכונן (יוצר, בונה).