ליאת רגב והרב בני לאו בשיחה קצרה על הפרק.

ליאת רגב והרב בני לאו בשיחה קצרה על בראשית פרק מח.

איור מאת אוון ג'ונס מהספר "ההיסטוריה של יוסף ואחיו" (1869), מתוך ויקישיתוף

ציור זה של ג'ונס הוא חלק מסדרה של איורים העוסקים במחזור סיפורי יוסף. ג'ונס האמין בחיפוש אחר סגנון מודרני, שונה מהמקובל בתקופתו (המאה ה-19). את השראתו קיבל בין השאר מאומנות הקישוט המוסלמית. ביצירתו זו התמקד הצייר ברגע שִׂיכּוּל הידיים: יוסף העמיד את מנשה לפני אפרים, ויעקב משכל את ידיו ומשנה בכך את סדר הברכות. רגע זה ממחיש שוב את הרעיון החוזר לאורך ספר בראשית כי הבכור הוא לא הבן הנבחר – סדר הלידה אינו קובע את זהות הבן "הנבחר", ופעמים רבות ההיפך הוא הנכון, דווקא הצעיר הוא שנבחר להיות הבן הממשיך.

רמברנדט הרמנזון ואן ריין, יעקב מברך את אפרים ומנשה, שמן על בד, 1656. מוצג ב- Gemäldegalerie Alte Meister, Kassel, מתוך ויקישיתוף

רמברנדט תיאר בציור את ברכת יעקב כסיטואציה משפחתית אינטימית, שקטה – ועם זה דרמטית. במקום להדגיש את שִׂיכּוּל הידיים של יעקב או את מורת רוחו של יוסף, כפי שעשו ציירים אחרים, בחר רמברדט לתאר את הקרבה בין הדמויות השונות, גם בין יוסף ליעקב.

צילום: shutterstock.com

דברי יוסף, "כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי", מזכירים את תשובתו של יעקב אביו לאישתו רחל.
במר ליבה אמרה רחל ליעקב: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (ל, א).
ועל כך ענה לה יעקב בכעס: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן" (ל, ב).

איור: shutterstock.com

מפרשים אחדים טענו שהכוונה לעיר שכם הנמצאת על גבול נחלות אפרים ומנשה, ואחרים פירשו בכיוון אחר: שכם אחד = חלק אחד, כלומר: יוסף מקבל תוספת בנחלת הארץ משום שכל אחד משני בניו מקבלים חלק.

איור שלבי החניטה: shutterstock.com

בספר שמות יג, יט מסופר כי ביציאת מצרים משה לקח עימו את עצמות יוסף. מעשה זה הוא מימוש של הבטחה המופיעה בפרק נ.

איור: חשש. shutterstock.com

לאחר מות אביהם והמסע לכנען לשם קבורתו, אֲחֵי יוסף נמצאים במצב של אי ידיעה. עתידם ומערכת היחסים שלהם עם יוסף לוטים בערפל.