הרב בני לאו וליאת רגב בשיחה על דברים פרק טו.

ח"כ לשעבר רות קלדרון (יש עתיד) מציעה לקחת את רעיון שנת השמיטה המקראי וליישם אותו באופן אזרחי, כך שעשרת אלפים משפחות בישראל יקבלו ליווי שיביא לוויתור חלקי על חובותיהן. אוריאל לדברגר, מנכ"ל עמותת פעמונים, מסביר כיצד הארגון שבראשו הוא עומד יכול לתרום למיזם זה.

פרוזבול מודרני. באדיבות הרבנות הראשית לישראל

חוק שמיטת כספים המקראי קובע שבכל שנת שמיטה, מתבטלות ההלוואות ונשמטים החובות. כאשר הכלכלה בחברה היהודית הפכה להיות מבוססת יותר ויותר על כסף, היה קושי רב לקיים חוק זה, משום שהוא גרם לעם להימנע מלהלוות זה לזה. לכן תיקן התנא הלל הזקן את תקנת הפְּרוֹזְבּוּל.

הסרט "מנתק המים" יצא לאקרנים בשנת 2012 וזכה לשבחים ממגזין קולנוע איטלקי יוקרתי:
"סרט ישראלי קטן-ענק שלא זכה לתשומת הלב הראויה, בשפה שקטה לכאורה, אך דקדקנית ומדויקת, במאי הסרט עידן הובל בוחן את הפער בין עשירים ועניים באחת הארצות המפותחות והחזקות בעולם. זה סיפור על איש מהמעמד הבינוני שנמצא בסכנת הידרדרות מעמדית ונאלץ לקבל עבודה מקוללת – אחראי לניתוק המים."

מבוסס על קטע המידע הנלווה לסרטון ביו טיוב – "מנתק המים" הטריילר, 18.7.2013. © Transfax Film Productions

הבית הראשון בשיר, מקורו בפסוק מתהלים (לה, י) והבית השני, מקורו בסידור התפילה. שוועת עניים היא זעקה לעזרה, התחננות של החלש כלפי שמיים בבקשה לעזרה. בתפילה, אלוהים שומע את את זעקת החלש ומצילו מפני גוזְלו. בחוק, אלוהים מעביר את האחריות לאדם.

קובי אוז סיפר על השראתו ומטרותיו: "כשהרשיתי לעצמי להלחין את המילים החזקות מתוך סידור התפילה רציתי לגרום להן לרדת מעולם הרוח והכוונות הנעלות אל הרחובות הקשים של ישראל 2009. המדרכות שעליהן עניים רבים, גלויים וסמויים, פוסעים ונרמסים. התרגלנו לא לראותם, התרגלנו לזרוק מטבע קטן ולעבור דרכם כסומים [עיוורים] באור הבהיר".

דברי קובי אוז מתוך כתבה מאת אסף נבו, "אכן תמונות קשות", מאקו, 22.12.2009.

nuvolanevicata / Shutterstock.com

מה הוא עושק? לקיחת דבר מה ממוני מאדם תוך כדי ניצול.
מי הוא שכיר? בתקופת המקרא, ובקרב עובדי האדמה, אנשים עיבדו לרוב את נחלת אבותיהם. מי שלא הייתה בבעלותו קרקע או שלא הייתה לו אפשרות לעבד את אדמתו, נידון לחיי מחסור ונאלץ לעבוד כשכיר. החוק מלמד פעמים רבות על מציאות קיימת, וכאן מתוארת מציאות שבה העשיר מנצל את כוחו לפגוע במי שגם כך חסר לו ממון. לא את

Yayayoyo / Shutterstock.com

הפסוקים פונים אל נפש האדם בדרך מתוחכמת. תחילה מתוארת הקִרבה אל העני – "כי יהיה בך אביון", "מאחד אחיך", "מאחד שעריך" – וממנה נגזרת האחריות כלפיו. לאחר מכן מוזכרת ישיבתו בארץ תודות לחסד האל, המבקש ממנו חסד דומה.

בסרטון – הצעה לציין את שנת השמיטה, בהתאם לימינו, כהפוגה מהמציאות היום-יומית השוחקת.

בסרטון – הסבר קצר על חוק המלך.

צילום: shutterstock.com

התורה אוסרת על הסגת גבול – כניסה בלי רשות לשטח פרטי של מישהו אחר. לפי הפסוקים, אין להזיז את מקום הגבול המסומן ואין לפלוש גם לשטח לא מסומן. לדעת רש"י, גדול מְפָרְשֵׁי התנ"ך, מדובר באדם המרמה את שכנו על ידי סימון הגבול בין קרקעותיהם באופן לא נכון.
איסור הסגת גבול במשפט העברי הוא איסור רחב המתייחס גם לשטחים ולגבולות שאינם פיזיים, כמו פגיעה בזכויות כלכליות, מסחריות או רוחניות של מישהו. איסור הסגת גבול משמש, למשל, גם בהקשר של פגיעה בזכויות יוצרים.

Oriaaaass, MapCitiesOfRefuge, CC BY-SA 3.0

ערי המקלט הן שש ערים שציוותה התורה להקצות כמקום מסתור לרוצחים עד שייוודע גזר דינם, והן: בצר, ראמות, גולן, קדש, שכם וקריית ארבע.
אם יתברר כי הרוצח רצח בשגגה – הוא מוגן בעיר המקלט מנקמת הדם של קרובי משפחת הנרצח. אם יתברר כי הוא רצח בזדון – דמו מותר והוא מוצא מעיר המקלט.
לדעת חלק מהפרשנים, גם ערי הלוויים נחשבו לערי מקלט.

לאוטרופורוס – עבד צעיר (מימין) נושא את המגן של אדונו, 380—370 לפנה"ס, המוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של אתונה. צילום: Marsyas, NAMA Loutrophoros Polystratos, CC BY-SA 3.0

עבדות – מצב שבו אדם אחד נשלט על ידי אדם אחר ונחשב לרכושו.
התורה מתנגדת לעבדות, משום שעל פיה כל אדם מישראל הוא כבר עבד לאלוהים: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה, מב). לכן, לפי התורה, אדם רשאי למכור את עצמו לעבד רק אם אין לו יכולת לספק את צורכי הקיום הבסיסיים ביותר של עצמו.

איור: shutterstock.com

"גאולת הדם" – נוהג המוכר לנו מתרבויות האזור, שלפיו מותר למשפחתו של הנרצח להרוג את הרוצח. נוהג זה עלול להוביל למעגל בלתי פוסק של שפיכות דמים, ולכן נוצרו מנגנונים שנועדו לרסן את מעשי הנקמה ולצמצם אותם: במזרח הקדום היו מקדשים שבהם היה אסור להרוג, ואפשר היה לברוח אליהם. במקרא – ערי המקלט שימשו מקום הגנה מפני גאולת הדם לרוצחים, עד שיתברר דינם. בשונה מתרבויות האזור, ערי המקלט המוזכרות במקרא מעניקות חסינות רק לרוצח בשגגה. רוצח במזיד מוצא מעיר המקלט.

בשיר משתמש אהוד בנאי בביטוי "עיר המקלט" בהשאלה – לא במובן של עיר המקלט התנ"כית אלא כביטוי למקום בטוח או לקשר טוב, שמאפשרים לאדם שקט נפשי.

איור: shutterstock.com

התורה קובעת כי אם אדם פגע בכוונה באדם אחר, יש להעניש את הפוגע לפי העיקרון של מידה כנגד מידה – עונש ששקול בדיוק למעשה. למשל, אם אדם פגע בכוונה בעין של אדם אחר, יש לפגוע בתגובה בעינו של הפוגע. עין בעין, שן בשן וכך הלאה.

צילום: shutterstock.com

הביטוי "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" הוא חלק מנימוקי האיסור לכרות עצים במהלך מלחמה, והוא חלק משאלה רטורית: האם עץ השדה הוא כמו אדם, שיכול להתנגד לך?
התשובה הברורה היא: לא! ולכן אל תפגע בעץ לשווא.
היום מקובל להשתמש בביטוי זה דווקא במשמעות הפוכה, כדי להצביע על הדמיון בין האדם לבין העץ.

המקרא מעודד הלוואות כדי שאנשים אמידים יתמכו בעניים ובחלשים בחברה, אך לפי חוקי המקרא – בכל שנת שמיטה נמחקים החובות. "שמיטת כספים" זו גרמה לאנשים להימנע מלהלוות כסף, ובכך לעבור על הכתוב בתורה.
כדי לפתור את הבעיה החליט הִלֵּל הזקן (שהיה נשיא הסַנְהֶדְרִין – בית הדין הגדול בתקופת המִשְׁנָה) שהמלווה יכול למסור לבית הדין לפני השמיטה שטר מיוחד, שבאמצעותו הוא מעביר את החובות לגבייה של בית הדין. בכך למעשה נהפכים החובות לחובות מיוחדים שדין השמיטה לא חל עליהם, והלווה יוכל לקבל את הכסף בעתיד. לשטר המיוחד הזה קוראים "פְּרוֹזְבּוּל".