צפו בסרטון הקצר על פסח ועל התכנים המאפיינים אותו.

הרב בני לאו וליאת רגב בשיחה על פרק טז בספר דברים.

לוח גזר שנמצא בתל גזר הוא לוח שנה חקלאי המונה את חודשי השנה (בתמונה העתק המוצג במוזיאון ישראל), Yoavd, נובמבר 2012 ,GFDL

לוח השנה העברי מבוסס על שילוב של 12 מחזורי ירח (ממולד עד מולד) ושל מחזור שמש – משך הזמן של הקפָה אחת של כדור הארץ את השמש מחולק ב-12 חודשים. כדי להתאים את שני הלוחות, העברי והלועזי, שאורכם שונה, ולהסדיר את עונות השנה (הקשורות במיקומו של כדור הארץ בהקפתו את השמש) בהתאם לאירועים דתיים וחקלאיים, בכל שנתיים או שלוש מתווסף אל הלוח העברי חודש נוסף – אדר ב.
וכך אנו חוגגים את שלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – בעונתם.

צילום: קובי הראתי, עיר דוד

המילה "רְגָלִים" בלשון המקרא פירושה פְּעָמִים, והמושג "עלייה לרגל" אינו מכוון להליכה ברגל, אלא למצווה לעלות לירושלים לבית המקדש שלוש פעמים בשנה, בשלוש הרגלים – "בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת" (דברים טז, טז). תחילה היו עולים למקום מושבו של המשכן, כגון שילה, ולאחר שנבנה בית המקדש הראשון החלו לעלות לירושלים.

מבוסס על: טריה פיליפ ומתיה קם, "עלייה לרגל לירושלים", לקסיקון לתרבות ישראל. © מטח

הר גריזים, המקום הקדוש ביותר לשומרונים. צילום: Edward Kaprov, מתוך ויקישיתוף, CC BY 3.0

מה הוא המקום אשר בחר ה'? ספר דברים משאיר זאת כחידה לא פתורה.
הביטוי "המָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" ייחודי לספר דברים, ומופיע שש פעמים בפרק טז. הדרישה שעולה בספר היא לרכז את כל מעשי הפולחן לאל האחד והיחיד במקום אחד ויחיד – הספר מרכז מחדש את האמונה הישראלית ממרחבי המדבר אל מקום מסוים אחד. אבל שם המקום – השם ירושלים – למרבה ההפתעה, לא מוזכר בתורה.

שער העיר הכנענית בדן, התקופה הכנענית. לפני השער הייתה רחבה גדולה מרוצפת חלוקי אבן ומבנים, אולי מבנים הקשורים למסחר. צילום: Ani Nimi, מתוך ויקישיתוף

השער היה מרכז החיים של העיר המקראית. השער לא היה רק פתח לכניסה בחומת העיר אלא מבנה רחב ממדים. בחדריו ניהלו את המשפט, את המסחר ואת מוסדות השלטון המקומי. רעיון מרכזי שעולה מהפרק קשור בשער העיר – על פי הכתוב, הפולחן יתקיים במקום אחד בלבד: "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ" (פסוק ה), ולעומת זאת, המשפט יתקיים בכל מקום, ככתוב: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (פסוק יח).

מבוסס על: "שער העיר", אתר מקראנט. © מטח.

אליהו אריק בוקובזה, שבועות, 2013, שמן מעל אקריליק על בד, 110×90 ס"מ, אוסף פרטי. © אליהו אריק בוקובזה

שבועות הוא גם חג הביכורים המעלה על נס שפע חקלאי. שתי הדמויות שבוקובזה מצייר נטועות בהקשרי עולם החקלאות והמיתוס. האישה ששיבולים בידיה היא מעין אלת אדמה ופוריות, הרועה הצעיר נושא שה. את השפע שמתקשר לביכורים מדגישה ערמת הפירות הגדושה על כובעה של האישה — הפרט הבולט ביותר בציור.

Timonina / Shutterstock.com

לֶחֶם עֹנִי הוא המצה שנוהגים לאכול עד היום בפסח. בארמית הוא נקרא: "לַחְמָא עַנְיָא", והפִּסקה "הָא לַחְמָא עַנְיָא" (זה לחם העוני) המזכירה אותו פותחת את ההגדה שקוראים בליל הסדר. אכילת לחם עוני היא מרכיב חשוב בפעולת שימור הזיכרון של יציאת מצרים, פעולה שתחילתה ממש בתוך גופו הפיזי של האדם. נדמה שמילותיו של המשורר מאיר אריאל: "אני אוכל וזוכר" לכדו רעיון עתיק זה.

Christos Georghiou / Shutterstock.com

חג סוכות חל בחודש תשרי, סמוך לפתיחת שנת הלימודים. בימי המקרא נפתח לוח השנה העברי בחודש ניסן (בחג האביב, הוא חג פסח). חג סוכות, הוא חג האסיף, התרחש לקראת סיומה של שנה החקלאית. החג היה והינו עדיין חגיגה של איסוף היבול מהשדה, ומכאן נובעת השמחה הגדולה של החקלאים שנחוגה בבית המקדש. משמעות המילה "אך" בביטוי זה היא "רק". והיית רק שמח. בלי אבל, בלי אולי, רק שמח בחלקך.