פרקים כח-לד הם שיאו של נאום משה – טקס הברכות והקללות בהר גריזים ובהר עיבל – שם יבינו עם ישראל את הברירה העומדת לפניהם ואת ההשלכות של כל בחירה.

דֹב אלבוים ויצחק לבני מציגים פרשנות מעניינת למילים "אַתֶּם נִצָּבִים".

בפסוקים ט-י בפרק כט משה פונה לכל העם העומד מולו, ומונה את מרכיביו, מהאנשים שנמצאים במעמד הגבוה ביותר ועד לאנשים שנמצאים בתחתית הפירמידה החברתית, מי שעוסקים במלאכות הכַּפַּיים הפשוטות ביותר – חוטבי העצים ושואבי המים.

 

ברית היא הסכם בין שני צדדים. בספר דברים מתוארת הברית שנכרתה בין אלוהים לבין בני ישראל. הברית דומה במבנה שלה לבריתות שאנחנו מכירים מהמזרח הקדום, שנכרתו בין מלכים לא שווים בעוצמתם – מדובר במערכת יחסים לא שוויונית, שבה החלש התחייב בשבועה בפני החזק לשמור על תנאי הברית בתמורה לקבלת הגנה. אם יָפֵר החלש את תנאי הברית – יבואו על ראשו קללות נוראיות.

בפסוק מתואר מי שחושב ששבועת הברית עם האל לא מחייבת אותו.
המילה שְׁרִירוּת מופיעה כמה פעמים בתנ"ך, תמיד בצירוף 'שרירות לב', במשמעות של 'כוח', 'תוקף' – בדומה לשורש מהשפה הארמית שר"ר ('שריר וקיים'). על פי הבנה זו, שרירות לב היא עקשנות.
היום הצירוף 'שרירות לב' משמש גם לציון רוע, עָרִיצוּת והתנהגות חסרת התחשבות או ללא שיקול דעת.

(מעובד. על פי: האקדמיה ללשון)

לפני הכניסה לארץ ביקשו שניים וחצי השבטים (גד, ראובן וחצי המנשה) להישאר בעבר הירדן המזרחי, משום שזה אזור פורה והיה להם צאן רב. תחילה משה כעס עליהם, אולם לאחר משא ומתן הוחלט שהם יוכלו להתיישב בעבר הירדן המזרחי לאחר שיסייעו לאחֵיהם בכיבוש הארץ.