הפרק השישי בסדרה "והארץ הייתה תוהו ובוהו" עוסק בימי שיבת ציון – בעדויות המקראיות והארכאולוגיות, ובניתוח הקשיים של שבי ציון והאתגרים שניצבו בפניהם.

חגי מציב זה מול זה את בית האלוהים ואת ביתו של האדם, ומזמין אותנו להרהר במקומו של הבית בעולמנו.

 

בנבואתו האחרונה חגי פונה אל זרובבל, המנהיג מבית דוד. אלוהים עומד להתערב במערך המדיני ולכונן סדר חדש, ואז ימלוך ביהודה זרובבל בן שאלתיאל הפחה, נכדו של המלך יהויכין שגלה לפני 67 שנים מירושלים.

בלוח העברי הקדום שבתורה אין לחודשי השנה שמות, אלא מספרים סוֹדְרִים בלבד: החודש הראשון… החודש השלישי… החודש החמישי… החודש השביעי…
ספירת חודשי השנה התחילה בחודש הראשון, שהיה חודש האביב (ניסן), "רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן… לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב), והסתיימה בחודש השנים-עשר, תשרי.

חגי מאשים את העם שנשאר "ספון בביתו" בזמן שבית המקדש חרב. כלומר במצב שבו על החברה לדאוג לבית המקדש, כל אחד מסתגר בביתו ודואג רק לעצמו. היום משתמשים בביטוי "ספון בביתו" כדי לתאר אדם שמתבודד ואינו נוטה לצאת ולהשתלב עם הבריות.

מבוסס על: רוביק רוזנטל, מילון הצירופים, 2009, עמ' 600. © הוצאת כתר.

בעולם העתיק לא היו כנראה מכנסיים ומן הסתם גם לא כיסי מכנסיים. אנשים החזיקו את כספם בצרור – נרתיק עשוי בד שהיה קשור אל הבגד. הביטוי "השתכר אל צרור נקוב" מתאר מצב שבו אדם מכניס את הכסף שהרוויח לתוך צרור מחורר, לכן הכסף נופל ואובד וההשתכרות הופכת לחסרת משמעות.
גם היום משתמשים בביטוי זה כדי לתאר אדם שמתקשה להתפרנס ואינו רואה ברכה בעמלו.

בית המקדש השני – מקדש לאלוהים שנבנה בהר הבית בירושלים על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון, בהנהגת זרובבל מבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכוהן הגדול, כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון. בית המקדש השני נבנה בתמיכת הפרסים ובעידודם, כפי שבוטא בהצהרת כורש. המקדש עבר שיפוץ והורחב במידה ניכרת על ידי המלך הורדוס בשנת 19 לפנה"ס, ונחרב בשנת 70 לספירה בידי הרומאים. לפי המחקר ההיסטורי, המקדש הוקם בשנת 516 לפנה"ס ועמד על תילו כ-586 שנים.

בפרק זה כתוב "ואכבד", ויש לקרוא "וְאֶכָּבְדָה". אחת הסוגיות המעניינות במדרש היא העיסוק בחילופי הקרי והכתיב.