הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים – הנביא קורא לגולים לציין בסימנים מיוחדים את דרכם לגולה, למען יוכלו לשוב במהרה לארץ בדרך שבה הלכו. שיטה זו של ציוני דרך נהוגה עד היום, בעיקר אצל נודדי המדבר במקומות שאין בהם תוואים בולטים.

שיקום החקלאות הוא גם סמל לשיקום הלאומי של העם. הכרמים המאפיינים את החקלאות של הרי שומרון יינטעו מחדש, והנוטעים יזכו לאכול את פריים – לחללם.

רוב התרגומים מפרשים את "ברמה" מלשון "במרומים", אך נראה שהכוונה בפסוק הייתה לָעיר רמה, הנמצאת צפונית לירושלים. לפי אחת המסורות נקברה רחל בין רמה ובין גבעה, בגבול שבין נחלות בניה יוסף ובנימין: "בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצָח" (שמואל א י, ב).

מבוסס על: יאיר הופמן (עורך), עולם התנ"ך – ירמיהו, 1999, עמ' 153, הוצאת דברי הימים. הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי

עידן רייכל כתב את השיר לאחר ששמע הרצאה מפיו של הרב לאו. באותה הרצאה עסקו ברחל המבכה את בניה. ההרצאה נגעה לליבו של רייכל, בעיקר בגלל הקשר שנעשה בה בין הסיפור המקראי לבין החיילים שנחטפו – גלעד שליט, אלדד רגב ואודי גולדווסר.

האומן יעקב שטיינהרט (1968-1887) נולד בגרמניה ועלה לישראל ב-1933, רבות מיצירותיו עוסקות בעיירה היהודית ובנושאים מן התנ"ך.
ביצירה זו מוצגת רחל המבכה את גורל בניה ומסרבת להינחם.

בתקופתו של הנביא ירמיהו, וגם של הנביא יחזקאל (יחזקאל יח, ב), רווח הפתגם: "האבות אכלו בוסר", כלומר אכלו ענבים שלא הבשילו (דימוי לחטא), "ושִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", כלומר ייפגמו, יאבדו את חדותן (דימוי לעונש). 

רחל, אימם של שבטי הצפון, ממאנת להתנחם, וה' מבטיח לה נחמה והקלת כאבה – "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (פסוק טז). היום זהו ביטוי כללי של תקווה לחזרת העם לארצו ולקיבוץ גלויות. הביטוי הוטבע על גבי מדליה ביום העצמאות הי"א למדינה בשנת 1959 לציון העלייה לישראל, וייצג את רוח הכרזת העצמאות: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות".
במקביל, בעבר וגם היום, הביטוי משמש במאבק להשבת שבויים ונעדרים.

הנביא עמוס מבקר את העשירים בחברה "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן" (עמוס ו, ו).
המדרש מוסיף ומתאר את עושרם – שיש להם בית לכל עונה בשנה, בכל עונה הם משתמשים בבית מנקר עיניים מסוג שונה.