נחמיה עוזב קריירה מפוארת בבירת האימפריה הגדולה בעולם, כדי לחזור לעיר עזובה ומבוזה. אחיו היהודים, היושבים בירושלים, זקוקים לעזרתו; הם נתונים תחת התקפות חוזרות ונשנות מצד עמי הסביבה והמעטים שנשארו לא ישרדו לאורך זמן. נחמיה מחליט להקים חומת מגן לעיר. עליו להתגבר על קשיים עצומים –כולל ניסיון התנקשות בחייו. הסרט עוקב אחר קטעי יומן שכתב נחמיה, וממחיש את סיפורו המרתק של מנהיג שעזב הכל והצליח, כנגד כל הסיכויים, להציל את מפעל שיבת ציון מקריסה ולהצעיד את ירושלים לעתיד המפואר של ימי הבית השני.

הפרק השישי בסדרה "והארץ הייתה תוהו ובוהו", המספרת על תולדות ארץ ישראל – עוסק בשיבת ציון (332-586 לפנה"ס) ומשלב בין הציר המחקרי, ההיסטורי-ארכיאולוגי, לציר המקראי.
צפו בקטעים מן הפרק השישי בסדרה העוסקים בספר נחמיה:

• מעמד הקריאה בתורה – נחמיה ח (דקות 11:19- 13:45)
• החומה כאמצעי התבדלות של שבי ציון (מדקה 30:00)
• פערים חברתיים בימי נחמיה וטקס קריאת התורה (מדקה 47:00)

חג הסיגְד חל בכל שנה בתאריך כט בחשוון, שבעה שבועות אחרי יום הכיפורים:
אחרי יום הכיפורים סופרים שבעה שבועות, שהם 49 ימים, וביום ה-50 חוגגים את חג הסיגד.

 

אנשי המשלחת מירושלים סיפרו לנחמיה על הגולים ועל חומות העיר הפרוצות, ונחמיה פרץ בבכי. מדוע? מה הסעיר כל כך את נחמיה? הרי מצב זה שרר בירושלים קרוב ל-150 שנה. מובן שנחמיה לא התאבל ולא בכה על חורבנה של ירושלים בימי נבוכדנאצר, ומובן שהנותרים מן השבי שהוזכרו בדברי חנני אינם שרידי החורבן של 586 לפנה"ס.

שושן הייתה העיר הראשית בְּעֵילָם, ומימי דריוש הייתה אחת מארבע ערי הבירה של האימפריה הפרסית. שושן הייתה מרכז מנהלי, ובחודשי החורף ישבו בה המלך ואנשי חצרו. שושן היא זירת ההתרחשויויות במגילת אסתר, ונזכרת גם בספר דניאל: "וַאֲנִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה אֲשֶׁר בְּעֵילָם הַמְּדִינָה" (ח, ב).

מבוסס על: שמואל אחיטוב (עורך), מקרא לישראל – פירוש מדעי למקרא: עזרא ונחמיה, 2019, עמ' 254. © הוצאת עם עובד.

"מגדל עץ" – צירוף יחידאי בתנ"ך. קשה להניח שהמילה "מגדל" בצירוף זה נושאת את משמעותה הרגילה. בתרגום השבעים (תרגום התנ"ך ליוונית, המאות 2-3 לפני הספירה) תורגם הצירוף: על בימה. על פי המתואר כאן, 14 איש ניצבו על "המגדל', ונראה שהכוונה היא למעין בימה רחבה ויציבה.

עזרא ניצב גבוה מעל העם על מגדל עץ ופתח את ספר התורה לעיני כל העם. מעשה זה של עזרא – הגבהת הספר הפתוח לפני הקריאה והצגתו לפני העם – מקובל עד היום בטקס הקריאה בבתי הכנסת הספרדיים. בעדות אשכנז נעשית הגבהת הספר הפתוח עם תום הקריאה.

מבוסס על רוני מגידוב, אביבה לוטן ואילה פז, חורבן, גלות וגאולה, 2005, עמ' 130. © מטח ועל שמואל אחיטוב (עורך), מקרא לישראל – פירוש מדעי למקרא: עזרא ונחמיה, 2019, עמ' 358. © הוצאת עם עובד.

בתחריט מתוארים נחמיה ומלוויו, המגיעים אל חורבותיה של חומת ירושלים הפרוצה והשרופה. בחלקה העליון של היצירה ייתכן שמתואר עשן, ואולי אלו הם פשוט שמיים מאיימים. נחמיה הוא כנראה הדמות על הסוס ("אֵין עִמִּי כִּי אִם הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּהּ", ח, יב). הוא גבוה יותר מהאחרים ומואר באור חזק.

נחמיה מבקש את הקשב והמבט של אלוהים. ייתכן שכמו אסתר בזמנה, גם נחמיה חושש להתייצב לפני המלך ולבקש בקשות עבור עַמוֹ. תפילתו לאורך שבעה פסוקים מבקשת הצלחה בעמידתו לפני איש אחד – המלך ארתחשסתא. משמעות הביטוי "אוזן קשבת" היום דומה למשמעותה המקורית: האזנה קַשׁוּבָה לדברי הזולת מתוך נכונות להבין אותו ולהיענות לבקשתו.

מבוסס על רוני מגידוב, "נחמיה א'", חורבן, גלות וגאולה – הצעות הוראה, מכון שלום הרטמן.

לאחר שעזרא פתח את ספר התורה ובירך, ענה העם "אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם" (ח, ו). הביטוי "מוֹעַל יד" מתאר בלשון ימינו את ההצדעה הנאצית. מקור הביטוי בעברית הוא בנחמיה פרק ח, ומשמעותו – תנועת יד המופנית כלפי מעלה ומלווה את הקריאה "אמן אמן". אחרי הנפת הידיים למעלה הגיב העם בתנועה הפוכה – והשתחווה לה' כשפניו מופנות אל האדמה – "אַפַּיִם אָרְצָה".

מבוסס על רוני מגידוב, אביבה לוטן ואילה פז, חורבן, גלות וגאולה, 2005, עמ' 134. © מטח

התלמוד שואל שאלה מפתיעה על ספר נחמיה:

התלמוד מעלה את השאלה: "אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא?" (תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף לב עמוד ב).
כלומר: האם יש לראות בלשון הכתוב בפסוקים – "כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא" – קביעה היסטורית?