את הסיפור "הכנסת כלה" כתב ש"י עגנון, זוכה פרס נובל לספרות. בסיפור מוצג אדם פשוט ועני בשם ר' יודיל חסיד, שמבקש לחתן את בנותיו. הוא יוצא למסע כדי לגייס תרומות, על מנת למצוא שידוך הולם לבנותיו. למסעו מצטרף עגלון בשם נטע, שיש לו שני סוסים, ששמותיהם "מָשְׁכֵנִי" ו"נָּרוּצָה".
העלילה מסתבכת כאשר מוצע לר' יודיל בטעות שידוך לאדם עשיר, משום ששמו הוא כשם אדם עשיר מאוד בקהילה אחרת. אולם בפועל מעמדו של ר' יודיל אינו מאפשר את השידוך.

הביצוע של עמיר בניון הוא חלק מפרויקט בשם: "שרים שיר השירים". בפרויקט השתתפו אמנים נוספים, כמו שולי רנד, אמיר דדון וארז לב ארי.

בסרטון מספר המוזיקאי שלמה גרוניך על הקשר שלו לשלמה המלך ולשיר השירים.

בסרטון מתואר בקצרה סיפור האהבה הגלוי המופיע בשיר השירים, ונרמז על סיפור נוסף, המתחבא בין השורות.

הצירוף "שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" משמעו מי שאנחנו אוהבים אהבה גדולה, שלמה וחזקה. הנפש היא החלק הרוחני של האדם, בניגוד לגוף שהוא החלק הגשמי. מכאן גם הביטוי "אהבת נפש" – אהבה עזה, שבה נפש נקשרת בנפש.

הַיָּפָה בַּנָּשִׁים – צירוף שמשמעו האישה היפה ביותר. אך מי היא היפה ביותר? נראה שאין הגדרה אחידה, וכל תקופה ומקום התאפיינו באידאל יופי משלהם.
מודל היופי הנשי השתנה במשך ההיסטוריה:
30,000 שנה לפני ימינו, בתקופה הפלאוליתית, האישה האידאלית הייתה מלאה, עבת בשר, ואילו בתקופת יוון הקלאסית מודל הנשיות היה גוף חסון ובריא בעל אגן רחב, חזה קטן, בטן שטוחה ושיער גלי אסוף.

קדר הוא אחד מן השבטים הערביים הנודדים, ממשפחת ישמעאל. בני קדר היו ידועים כרועי צאן, ואזור נדודיהם היה ממזרח לעבר הירדן ובצפון ערב. האוהלים שלהם היו עשויים כנראה מעורות עיזים, שנראו מרחוק כנקודות שחורות, בדומה לאוהלי הבדואים של ימינו.
במאה ה-5 לפני הספירה התפשטו שבטי קדר והגיעו לשיא פריסתם. הנביא מוחמד מתואר בקוראן כאחד מצאצאי קדר.

מבוסס על עולם המקרא

עֵין גֶדִי – יישוב עתיק ומרכזי לחופו המערבי של ים המלח, הנזכר רבות בתנ"ך. אזור עין גדי היה מיושב בתקופות שונות, ובתחום הגן הלאומי שנמצא היום במקום יש שרידי מקדש מהתקופה הכלקוליתית. כמו כן אותרו שרידים המעידים על רצף של מעל 1,300 שנה של התיישבות יהודית באזור, החל מהמאה ה-7 לפני הספירה ועד המאה ה-6 לספירה.

עיני הרעיה מדומות בפסוק ליונים. יש מי שהציעו כי העיניים מדומות ליונים בשל אורח החיים הזוגי ההרמוני של בעלי חיים אלה (מכאן גם הביטוי "כמו זוג יונים", שמשמש לתיאור זוג החיי באהבה ובהרמוניה). עם זאת, מהתבוננות בציורי קיר ובפסלים מצריים עתיקים, אפשר לראות כי איפור העיניים המקובל שיווה להן צורת יונים, ואולי דווקא זו הסיבה שהן מדומות ליונים.

 

בפסוק משבחת הרעיה את אהובהּ, ומציינת ששמו מעורר בה את התחושה הנעימה שמעורר ניחוחו של שמן בושם משובח (ששמו "שֶׁמֶן תּוּרַק").
ככל הנראה, בעולם העתיק היה נהוג להימרח בשמן מבושם לאחר הרחצה. השימוש בבשמים ובמיני שמנים קוסמטיים היה שכיח, והם שימשו לצורך ייפוי העור ועידונו.