בספר תהילים מתארים את משה ושמואל כשני מנהיגים דגולים שהיו לעם ישראל. המדרש שלפניכם מסביר במה גדולתו של שמואל שווה לכל הפחות לגדולתו של משה רבנו.

מצד אחד נאמר לנו ששמואל היה סובב שנה בשנה ברחבי הארץ ושופט ביישובים שונים, ומצד אחר בפסוק זה נאמר כי ברמה נמצא ביתו ושם הוא שפט את כל הארץ. אז היכן היה בפועל?
רבי יוחנן מציע כך:

נלי וצביקה מדברים על שמואל כוכב עליון – שהשיב את ארון הקודש ואת השקט והשלווה לממלכת ישראל.

בסרטון מציגים את המשך האירועים שחלו בחיי העם ושמואל לאחר החזרת הארון לשילה.

שמואל הנביא, יצירתו של קלוד ויניון מהמאה ה־17 בציור זה קלוד ויניון מדגיש את יכולת הנבואה של שמואל ואולי אף את המחיר שדורשת יכולתו לתווך בין שמיים לארץ, בין אלוהים לאדם. השימוש שנעשה בצבעים דרמטיים כמו משקפים את הדרמה שמתוללת בתוכו, כשם שמתואר מבע פניו.

 

בנצרות ניתן מקום של כבוד לשמואל הנביא הכוהן, מאחר שהמליך את דוד – אשר ישו הוא נצר לשושלתו.

לשמואל אין תואר אחד, הוא שופט, נביא, מנהיג, כוהן, מצביא צבאי ומה לא. גם אין לו מרכז רוחני אחד – המשכן בשילה, ארון הקודש בקריית יערים, התפילה הציבורית התקיימה במצפה ושמואל נודד בין היישובים השונים בכל שנה וחוזר חלילה.

מדי שנה בשנה הולך שמואל מיישוב ליישוב, שופט ומנהיג את העם, וחוזר חלילה. שמואל אינו מחכה לעם שיבוא אליו, אלא הוא הולך אל העם.

שמואל מציב תנאי לעם, אשר אם ימלאו אותו בכל לבבם, אלוהים יצילם מיד פלשתים. התנאי הוא מונותאיזם.

האל בעל והאלה עשתורת היו אלים מרכזיים בפולחן הכנעני, ושניהם נחשבו אחראים לפריון. בעל, בהיותו אל הסערה, הגשם, הרעם והברק נחשב לאל הפוריות הכנעני מאחר שפוריות הקרקע תלויה במִמְטָרִים.