בשעה שצבא ישראל נלחם בעמונים, קם דוד מלך ישראל מתנומת הצהריים, מתהלך על גג ארמונו ורואה אישה טובת מראה מתרחצת בסמוך. הוא מצווה לשלוח אותה אליו ושוכב איתה, למרות שהוא יודע כי היא אשת איש, וכי בעלה הוא אחד מבכירי לוחמיו – אוריה החתי.
בת שבע הרה לדוד, ודוד מצידו מנסה לטשטש את חלקו ולגרום לאוריה להגיע לביתו, ובכך להעביר אליו את האחריות להיריון. אוריה מסרב לשתף פעולה, ודוד טומן לו מלכודת מוות.

קרדיט: התנ"ך בקומיקס – דוד ובת-שבע / mikranetComics 2013

קרדיט: שמואל ב יא- כד. החטא ועונשו / 929 תנך ביחד, 2016

לפניכם סרטון אנימציה בשיטת whiteboard וסרטון קומיקס, העוסקים בפרשת דוד ובת שבע. הסרטונים נעשו בשיטות איור שונות ומתוך נקודות התבוננות שונות על הפרק.

תבליט כיבוש שושן בירת עילם בידי אשורבניפל מלך אשור ב-647 לפנה"ס. החיילים האשורים מפילים את החומות ומוציאים שלל מן העיר. מתוך ויקישיתוף

מצור היה שיטת לחימה שהייתה מקובלת בעת העתיקה. כוח צבאי שהתקשה לכבוש עיר בהתקפה ישירה, היה מטיל עליה מצור: הוא היה מקיף את העיר וחוסם את דרכי אספקת המזון ולפעמים גם את אספקת המים. המצור היה משולב בהתקפות על ביצורי העיר ועל חומותיה ומגדליה כדי לפרוץ אליה ולכבוש אותה. עיר שאויבים שמו עליה מצור נקראה "עיר נצורה".

נוסח הקרדיט: מבוסס על יהודית ליפשיץ, עודד ליפשיץ ועומר סרגי, תנ"ך לחטיבת הביניים: ממלכת דוד ושלמה, 2012, עמ' 104. © מטח ויד יצחק בן צבי

חותם עם הכתובת "לחנמלך ישמעאל", תקופת הברזל ב, ירושלים באדיבות רשות העתיקות. החותמת שימשה לחתימת צווים, פקודות ומכתבים והעניקה אישור לכך שבעל החותם הוא מי שמעביר את המסר.

בעולם העתיק לא היו לא אמצעי תקשורת ולא מכשירי קשר כפי שיש היום. גם רשת דואר עדיין לא הייתה. לכן המנהיגים, אנשי המלך וראשי הצבא, היו מעבירים ביניהם פקודות ומסרים באמצעות שליחים מיוחדים שנקראו "רצים". פקודה כתובה היו מפקידים בידי רץ במכתב סגור וחתום, והרץ היה מעביר את המסר לידי הנמען.

מבוסס על יהודית ליפשיץ, עודד ליפשיץ ועומר סרגי, תנ"ך לחטיבת הביניים: ממלכת דוד ושלמה, 2012, עמ' 107. © מטח ויד יצחק בן צבי

הקפלה הסיסטינית, פרסקו מיכלאנג'לו: מותו של אוריה, 1509, מתוך ויקישיתוף

הכתוב מדגיש כי אוריה שכב "פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ" עם "כָּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו". "פתח בית המלך" הוא המקום שבו נמצאת יחידת המשמר המלכותי – יחידת "הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד", שאוריה החתי נמנה עם חייליה (שמואל ב, כג, לט ; דברי הימים א, יא, מא). בחירתו של אוריה לשכב לישון בפתח בית המלך, במקום ציבורי, ולא לרדת לביתו הפרטי, יכולה לנבוע מתוך נאמנות ללוחמים או מתוך מודעות למה שהתרחש בהעדרו.

מבוסס על: שמואל אברמסקי ומשה גרסיאל (עורכים), עולם התנ"ך – שמואל ב', 2002, עמ' 108. © כל הזכויות שמורות לדברי הימים – הוצאה לאור. הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי

מיקום העיר רבה. כרטוגרפיה: סופר מיפוי

רבה הייתה עיר הבירה של ממלכת עמון, ששכנה ממזרח לירדן. בין העמונים לבין
הישראלים פרצו במהלך השנים מלחמות רבות.
בספר שמואל א פרק יא למדנו שמעשהו הראשון של שאול כמלך ישראל היה לצאת להילחם בנחש העמוני, מלך בני עמון, שאיים על השבטים שישבו ממזרח לירדן.

איוון שוובל, אוריה ודוד, 1983 © באדיבות המשפחה

האומן, איוון שוובל, בחר למקם את שיחתם של דוד ואוריה במרכז ירושלים המודרנית. דוד אדום שיער רוכן אל עבר אוריה הלבוש מדי צבא. נראה כי דוד מפציר בו לשתות מכוס היין שעל השולחן. אוריה נראה מסויג, מופנם, מחייך לעצמו ואולי מבושם קלות מהשתייה. האם הוא ידע משהו שדוד לא ידע?!

איור: fle-x-elf/shutterstock.com

יואב חושש מתגובת דוד כשישמע את הדיווח על המתים במלחמה, על אלו שמתו יחד עם אוריה. אבל תגובתו של דוד מלמדת יותר מכול על הניכור שלו כלפי המתרחש בחזית. באמירה צינית וכלאחר יד דוד מציין כי במלחמה נהרגים אנשים, וכי אין אפשרות להימנע מכך. נראה שלתפיסתו, החרב הקוטלת היא האשמה ולא בני האדם המחזיקים בה.

איור: bicubic/shutterstock.com

דוד שולח את אוריה החתי בחזרה אל שדה הקרב ונותן בידו את גזר דינו: הצבתו והפקרתו בחזית המלחמה. פרשנים וחוקרים הבחינו כי יואב לא ביצע את הוראת דוד הכלולה בגזר הדין כלשונה וכפרטיה, שהרי דוד ציווה על גרימת מותו של אוריה במסגרת של קרב בוגדני יזום נגד בני עמון.