גבולות הממלכה מתרחבים. ועם זאת, המוסר של דוד שְׂבַע הניצחונות מתרופף, וכשהוא חושק בבת שבע הנשואה – הוא שולח את אוריה בעלה למות בקרב כדי שיוכל לקחת אותה לעצמו. נתן הנביא מלמד אותו לקח בעזרת משל "כִּבְשַׂת הָרָשׁ".
דיפלומטיה מקראית
הדיפלומטיה במקרא ובמזרח הקדום נוהלה באמצעות שליחים שהיו מאומנים בפיתוח ערוצי תקשורת עם השליטים. הדיפלומטיה עד היום היא חלופה מתוחכמת ופחות אלימה (ממלחמה) לניהול יחסים בין עמים וקבוצות. מעניין שבשני מקרים קודמים (שופטים יא, שמואל א, יא) פתחו בני ישראל במשא ומתן עם מלך עמון וניצלו את הזמן הזה לגיוס צבא לוחמים; וכאשר הלוחמים היו מוכנים – פתחו במתקפת פתע. בשתי המלחמות ניצחו בני ישראל את בני עמון.
הַזָקָן ותפקידו החברתי במקרא
הַזָקָן נחשב מאז ומעולם סמל לגבריות, בין שהוא עבות ופרוע ובין שהוא גזוז ומטופח. גילוח הַזָקָן על ידי מישהו אחר שאינו ספר או משרת הוא מעשה השפלה מכוון. גילוח חצי זקן נועד להדגיש את ההשפלה ביתר שאת, ולאורך זמן.
דוד משגר את השליחים להסתתר ביריחו עד שזקנם יצמח.
על פי: מיכאל הנדלזלץ, "העניין עם הזקן", אתר מיזם 929+ קישור ישיר
בֵּית רחוב
ארם בית רחוב נזכרת במקרא בראש קבוצה של מדינות ארמיות, שבאו לעזרת העמונים במלחמתם נגד בני ישראל וניגפו לפני יואב במישור מידבא (דברי הימים א, יט, ו).
עמון
השם "עמון" מציין עם וארץ בעבר הירדן המזרחי. ואלו הם גבולות ארץ עמון: בצפון – נחל יבוק, הגלעד והבשן; בדרום – נחל חשבון ומואב; במערב – הירדן; ובמזרח – המדבר. העמונים קרובים במוצאם לבני ישראל. ממלכת עמון הוקמה יחד עם ממלכות אדום ומואב במאה ה-13 לפני הספירה.
מלחמת דוד בעמונים
הציור מתאר את המערכה האחרונה בַּקְרָב עם עמון, המתוארת בפרק. במרכז הציור – מרכבת המלך דוד שיואב קרא לו להגיע למערכה. המלך אינו נוהג במרכבה אלא יושב מאחור. לצד המרכבה נראים עשרות חיילים עמונים הרוגים. הפרטים מעידים על יחסם האכזר של הישראלים כלפי העמונים.
מי התחיל עם מי?
מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר
המערכה קשה, ויואב ואבישי נערכים למלחמה בשתי חזיתות – מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר. הכוח העיקרי, נבחרי בחורי ישראל, יילחם בארמים בפיקודו של יואב, ויתר העם יילחם בעמון בפיקודו של אבישי.
חֲזַק וְנִתְחַזַּק
"חֲזַק וְנִתְחַזַּק" הם דברי עידוד, שפירושם: תהיה חזק – ונתחזק גם אנחנו; נתמלא כוח ואומץ.
השורש "חזק", המבטא את העניין העיקרי, בא ארבע פעמים בפרק.
אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה
וַיֹּאמֶר דָּוִד: אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה תַעֲבֹר עַל דְּבָרַי. אֲנִי כָתַבְתִּי: "לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם" (דברים כג, ז), וְאַתָּה עוֹשֶׂה עִמָּם גְּמִילוּת חֶסֶד? "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" (קהלת ז, טז), שֶׁלֹא יְהֵא אָדָם מְוַתֵּר עַל הַתּוֹרָה, וְזֶה שׁוֹלֵחַ לְנַחֵם בְּנֵי עַמּוֹן וְלַעֲשׂוֹת עִמּוֹ חֶסֶד, סוֹף בָּא לִידֵי בִּזָּיוֹן: "וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵּי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם וַיְשַׁלְּחֵם": וּבָא לִידֵי מִלְחָמָה עִם אֲרַם נַהֲרַיִם וּמַלְכֵי צוֹבָה וּמַלְכֵי מַעֲכָה וְעִם בְּנֵי עַמּוֹן, אַרְבָּעָה אֻמּוֹת.
(מדרש במדבר רבה, פרשה כא פסקה ה)