עמוד האש ועמוד הענן

לפי המדרש, נחשון בן עמינדב היה הראשון שהעז לרדת למים עוד לפני שים סוף נבקע לשניים, ולכן במהלך השנים הוא הפך להיות סמל לראשוניות ולהֶעָזָה.

תפילין הן "תשמיש קדושה" – חפץ שמשתמשים בו לקיום מצוות.
התפילין הן קופסאות קטנות, שבתוכן מגילות עור קטנטנות.
על המגילות הקטנטנות כתובים קטעים מהתורה.
את התפילין מניחים על הראש ועל היד.
יש תפילין של ראש, ויש תפילין של יד.
אחד הקטעים שנמצא בתוך התפילין הוא "קריאת שמע"
(ספר דברים פרק ו, פסוקים ד–ט).
אנשים מאמינים מניחים תפילין בכל בוקר בזמן התפילה.
ילדים רבים, לקראת בר המצווה שלהם, לומדים על התפילין,
ובטקס בר המצווה מניחים תפילין.

מתוך: חוברת עבודה: תורה לכיתה ג, 2015, © כל הזכויות שמורות למטח.

הביטוי מופיע עשרים ואחת פעמים במקרא. (פעם אחת במקרא מכוּנָה גם מצרים בכינוי זה). החלב והדבש הם ממזונותיה המובחרים של ארץ ישראל בעת העתיקה.

הביטוי "קשה כקריעת ים סוף" מופיע בתלמוד. כאשר רצו חז"ל לתאר קשיי פרנסה אמרו – "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף".
ובהקשר של גברים ונשים נאמר – "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף", כלומר קשה לשדך וליצור זוגיות.
גם היום משתמשים בביטוי לתיאור משימה קשה וממושכת, לדוגמה: לימוד השפה העברית קשה כקריעת ים סוף.

מצד אחד הוא רֵאָלִיסְטִי (גלי הים נראים כמו במציאות, ממש כמו צילום) ומצד שני יש בו אווירה של אגדה, אווירה מכושפת ומכַשפת את המתבונן.
האומן מצליח להעביר אלינו את גודל המעמד, את העוצמה שלו, את היותו אירוע מלא הוד אך גם מפחיד. המפגש בין ניגודים – שמיים ומים, אור וחושך – מעצים את הדרמה. האומן ממחיש לנו אירוע שחורג מחוקי הטבע הרגילים, שמזכיר את סוף העולם וגם את בריאת העולם, שבה האל הבדיל בין השמיים למים ובין האור לחושך.

אומנות נָאִיבִית מתאפיינת בצבעים עזים, במבט ילדותי ותמים על העולם, בכנות ובהומור, ומקרינה שמחה ושלווה.
בציור הזה בחר האומן להעמיד במרכז את הסצנה של שירת מרים והנשים. שלוש דמויות הנשים, האוחזות תוף, כלי מיתר ומצילתיים, תופסות מקום נכבד משטח היצירה. בחלק השמאלי אנו רואים את ההתרחשות שבדרך כלל תופסת מקום מרכזי – פרעה ופרשיו טובעים בים סוף.

אולם כאשר ג'אקופו טינטורטו, האומן הוונציאני בן המאה ה-16 מתאר את עמוד האש, הוא בוחר להעצים דווקא את דמותו של משה. הוא שם את דמותו של משה במרכז הציור כאשר נקודת המבט שלו היא מלמטה כלפי מעלה. בציור רואים את גופו החזק של משה שהנפח שלו מודגש על ידי אורות וצללים, מבטו הפונה למעלה וידו המושטת.
העצמת דמותו של משה מפרשת את הטקסט המקראי פרשנות מיוחדת.
מתוך: ענת בסר, 929

הים האדום הוא אחד מארבעה ימים הנקראים בעברית ובשפות רבות נוספות על שם צבעים. האחרים הם: הים השחור, הים הלבן והים הצהוב. הים האדום נקרא כך עוד מהעת העתיקה, ויש השערות רבות בנוגע למקור שמו.
המליחות הגבוהה של המים והטמפרטורה הקבועה אפשרו למינים רבים של דגים ובעלי חיים אחרים להתפתח בו, ורִיף האלמוגים שלו עשיר ומגוון.

אחרים סבורים שבני ישראל חצו דווקא בצפון הים האדום, באזור ים סוף המוכר לנו כיום. ויש שאינם מחפשים את המיקום המדויק של מיקום החצייה כי אינם מאמינים שהוא חשוב להבנת הסיפור השלם.

רוח קדים היא רוח מזרחית יבשה שמקורה במדבר, היא חמה בעונות המעבר ובקיץ, וקרה בחורף.
חוקרים ומדענים ניסו להציע תאוריות שונות למה יכול לגרום לים לסגת ולבני אדם ללכת בתוכו, אחת מהן היא הרוח החזקה.

הבנים ושאלותיהם והאב ותשובותיו מופיעים בכמה מפסוקי יציאת מצרים ומשם – אל ארבעת הבנים בהגדה של פסח.

האביב מאופיין בהתחממות הדרגתית של מזג האוויר ובפריחתם של מיני צמחים רבים. ולכן מסמל פריחה והתחדשות.
ישנן הגדרות שונות לעונת האביב, אשר משתנות לפי האקלים המקומי והתרבות המקומית.
ההגדרה המטאורולוגית קובעת כי האביב הוא התקופה שבין החודשים הקרים בשנה (החורף) לחודשים החמים בה (הקיץ). בחצי הכדור הצפוני תקופה זו חלה סביב החודשים מרץ, אפריל ומאי, ואילו בחצי הכדור הדרומי תקופה זו חלה סביב החודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר.

בפרק יציאת מצרים מתרחשת באביב. הכתוב מוסר לא רק את התאריך אלא גם את העונה: אביב.
וגם את חג הפסח ימשיכו לקיים – מכאן והלאה דווקא באביב.