הפעם הכיבוש מצליח – כל מה שצריך הוא תכנון מוקדם ויד אלוהים

ביטוי זה חוזר פעמיים בפרשת העי, בפעם הראשונה לאחר שעכן נענש ונקבר תחת גל אבנים בעמק עכור, ובפעם השנייה לאחר תפיסת מלך העי וקבורתו תחת גל אבנים גדול.
בביטוי זה המסַפר פונה לקוראים או לשומעים שחיו בזמנו, וכוונתו לזמן שבו הוא מספר את הסיפור, לזמן שבו הוא וקהל שומעיו חיים. וכך הוא מחבר את שומעיו לאירועי העבר, כאשר הוא מתייחס לאזור שכנראה מוכר להם.

בפרק חוזרים הפעלים קרב ולכד שמוּכּרים לנו מסיפורים אחרים המתארים את אופן פעולת האורים והתומים. כדאי לדעת שהיום השימוש במונח זה השתנה מעט. בעוד בעבר שימש המונח לתיאור האביזר של הכוהן הגדול, אשר נועד לתת תשובה נבואית, כיום נהוג להשתמש בו כדי לתאר אדם בעל מומחיות, אדם שהוא בעל סמכות וידע בתחום מסוים.

על פי המתואר בתנ"ך, העי הייתה בקרבת יריחו ובית־אל, מקומות המוכרים לנו כיום. רמז נוסף מוצאים חוקרים מסוימים בממצא ארכֵאולוגי שהתגלה ליד בית־אל, ושמו "א-תל". תרגומו מערבית הוא "המקום החרב". האם מדובר באותו מקום? יש חוקרים שסבורים שכן, אך חוקרים אחרים טוענים שבאותו מקום היה תל חורבות ענק, עוד לפני תקופתו של יהושע. כך שהמסקנה אינה חד־משמעית, אך בעבורנו מעניין לראות כיצד המחקר ההיסטורי, המקראי והארכאולוגי של המקרא עדיין חי ופועם, וכי תגליות שנחשפות גם כיום, מסייעות לשפוך אור על המסופר בתנ"ך.

המסר במקרא הוא כי יש להימנע עד כמה שאפשר ממלחמה, אך אם אין ברירה יש לפעול על פי קודים מסוימים כדי למנוע ביזה ואכזריות לשמה. גם כיום ישנם חוקים בשעת מלחמה. מדינות רבות בעולם ובהן מדינת ישראל , הסכימו ביניהן על קודים מסוימים שעליהם יש לשמור בזמן מלחמה, כדי לשַמר צלם אנוש. להסכמים אלו קוראים 'אמנת ז'נבה', אשר נכתבה בארבעה שלבים.
כדאי לדעת שמלבד חתימתה על אמנת ז'נבה, למדינת ישראל, אשר עברה לא מעט מלחמות, יש קוד מוסרי לצה"ל, אשר כתב הפילוסוף הישראלי אסא כשר, ואליו מחויבים כל החיילים והחיילות שלנו.

לפי המסורת, היו האורים והתומים חלק מהחושן שנשא הכוהן הגדול. אדם (לרוב המנהיג) המתלבט או מבקש עצה היה יכול לפנות אל הכוהן הגדול ולשאול אותו שאלה, והכוהן הגדול היה משתמש באורים ובתומים כדי לקבל את תשובתו של ה'.

ייתכן שקרה לכם דבר דומה פעם, אולי אפילו בכיתה, שתלמיד אחד עשה דבר האסור על פי חוקי בית הספר – וכל הכיתה נענשה. קוראים לעונש כזה עונש קיבוצי (קולקטיבי), ומטרתו פעמים רבות היא גם חינוכית "למען יִרְאוּ וְיִירָאוּ" וגם נובעת מתוך ההשקפה שלַקבוצה יש אחריות על היחיד וליחיד יש אחריות על הקבוצה. כך, כל אדם ואדם בקבוצה יימנע מלעשות דבר מה אסור מתוך ההבנה שהוא מסכן את חבריו.