"מִשְׁפַּט מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה"‏

המדרש נותן לביטוי החוזר פרשנות אחת – האל רצה להחזיר את העולם לתוהו ובוהו ולהתחיל את הבריאה מחדש, אבל כל פעם מסיבה אחרת. בתקופת יהויקים – בגלל מעשיו הקשים של המלך, ואילו בתקופתו של צדקיה – בגלל מעשי העם. ומדוע נמנע ההרס? כל פעם מהסיבה ההפוכה – בתקופת יהויקים העם הוא שהציל את המצב, ואילו בתקופת צדקיה המלך הוא שהציל את עמו.

המדרש מסביר מדוע טורח הפסוק לציין מי היה אוריהו. על פי המדרש, מטרת הפסוק היא להפוך איש אלמוני – אוריה הכוהן המופיע בספר ישעיה, לאיש בעל שיוך – אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים. לדעת המדרש, הכתוב יוצר ייחוסים כאלו לאלמונים, על מנת שישראל לא יזלזלו בהם. כיוון שאדם שאין לו שיוך משפחתי עלול לקבל מהסביבה יחס של חוסר אמון.

המסר הזה הפוך מהאמונה הדתית המקובלת. ההתקהלות וכמעט משפט השדה הופכים למשפט אמיתי. השופטים הם שרי יהודה ובית המשפט הוא שער בית ה' החדש. הכוהנים והנביאים בתפקיד התובע טוענים: "מִשְׁפַּט מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה כִּי נִבָּא אֶל הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם" (פסוק יא). ירמיהו מתגונן, והשרים משתכנעים בכנות דבריו ופוסקים שדבר ה' בפיו, שהוא זכאי.

שיעור במקרא / נתן יונתן

מִי יִלְחַץ אֶת יָדְךָ, אֲחִיקָם; הָאֹמֶץ לְמַלֵּט
אֶת יִרְמִיָּהוּ, הַלְוַאי עָלֵינוּ. צָרִיךְ לִהְיוֹת
מְטֹרָף לְהַמְרוֹת זַעַם הָמוֹן הִיסְטֶרִי צְמֵא-דָם.
וְלֹא קִדְּשׁוּ אֲפִילּוּ רְחוֹב אֶחָד, אֲפִילּוּ לֹא
כִּכָּר קְטַנָּה לְזִכְרְךָ. הָיִיתָ, לְמַרְבֶּה הַלַּעַג, גִּבּוֹר
בְּשֵׁם שֶׁל שָׁפָן, אַלּוּף-הַפַּחְדָנִים. כְּדַאי,
בְּהִזְדַּמְּנוּת זֹאת לְהַגִּיד גַּם מִלָּה טוֹבָה
עַל צִדְקִיָּהוּ. הַגּוֹרָל שֶׁמַּכְתִּיר מְלָכִים שָׂם
עַל רֹאשׁוֹ אֶת כֶּתֶר הַיָּגוֹן; מֶלֶךְ שֶׁנִּדּוֹן
לְכַבּוֹת אַחֲרוֹן אֶת הָאוֹר. נִזְכֹּר נָא אֶת
פְּגִישׁוֹת הַסֵּתֶר עִם הַמַּר שֶׁבִּירִיבָיו, עִם
יִרְמִיָּהוּ.
"הֲיֶשׁ דָּבָר מֵאֵת ה'?" שׁוֹאֵל
הַמֶּלֶךְ, "בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל תִּנָּתֵן" מֵשִׁיב לוֹ
הַנָּבִיא, וְצִדְקִיָּהוּ מָה עוֹשֶׂה; אֶל תּוֹךְ חֲצַר
הַמַּטָּרָה, לְהַצִּילוֹ מֵהַכְּלָבִים וּלְתִתּוֹ כִּכָּר
מִלֶּחֶם-הַסְּתָרִים, יוֹמְיוֹם עַד כְּלוֹת הַלֶּחֶם
מִן הָעִיר. הַסּוֹף, כַּזָּכוּר, נִגְזַר. צִבְאוֹת
מַלְכוּת בָּבֶל הָאַדִּירִים הִדְּקוּ אֶת הַמָּצוֹר.
הָאֵל הֵסִיר אֶת חֲסִינוּתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, אֶת
יְלָדָיו שָׁחֲטוּ לְנֶגֶד עֵינָיו וְאָז נִקְּרוּ
אוֹתָן. אַחַר-כָּךְ בָּאָה הַגָּלוּת הַמְּבִישָׁה עַל
נַהֲרוֹת בָּבֶל. מוּזָר אֵיךְ שֶׁבְּכָל הָעֲלִילוֹת
שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה מַמְצִיאָה לָנוּ כְּמוֹ סֶרֶט סוֹחֵט-
דְּמָעוֹת, נוֹגְעִים בָּנוּ דַּוְקָא רִגְעֵי-רִפְיוֹן
רוּחוֹ שֶׁל צִדְקִיָּהוּ וְאֹמֶץ לְבָבוֹ שֶׁל אֲחִיקָם
אֲשֶׁר, בַּהֲגִנּוֹ עַל חֹפֶשׁ הַדִּבּוּר, עַל הַחֵרוּת
הִצִּיל אוּלַי גַּם אֶת כְּבוֹדָהּ שֶׁל הַסִּפְרוּת.

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם

נושא מרכזי העולה במכתבים הוא נביא מיהודה שנרדף על ידי השלטונות ובורח למצרים. למשל, באחד החרסים מספר הושעיהו על ידיעה שהובאה אליו: "…ולעבדך [להושעיהו] הגד לאמר: ירד שר הצבא כניהו בן אלנתן לבא מצרימה ואת הודויהו בן אחיהו ואנשיו שלח לקחת מזה".
כלומר, להושעיהו נמסר ששר הצבא כניהו נסע למצרים ולקח איתו לשם את הודויהו ואת אנשיו. פרופ' נפתלי הרץ טור-סיני, חוקר מקרא ופילולוג, שיער שהודויהו היה אחד ממפקדי הצבא וכי שר הצבא לקח אותם, כפי הנראה, כמלווים למשלחת צבאית שהתכוונה לאסור את הנביא ולהשיבו ליהודה. הושעיהו תמך בסתר בנביא, וכפי הנראה היו אנשי ממשל נוספים שתמכו בו. הושעיהו מספר במכתבו כי הנביא קיבל מכתב מעבד המלך טוביהו, שגם הוא תמך בנביא. במכתבו הזהיר עבד המלך טוביהו את הנביא מפני שר הצבא: "הישמר".