לקחתה ביתה

בעברית המודרנית קיבל הביטוי "עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת" גם משמעות שאולה, ומשתמשים בו כשרוצים לציין כללים חשובים שיש להקפיד עליהם. אפשר למצוא את הביטוי בתחומים רבים: עשרת הדיברות של תנועת השומר הצעיר.

ערפל
מילים ולחן: שולי רנד

הִסְתַּכַּלְתִּי לְאָחוֹר,
עִיֵּי חֳרָבוֹת.
מִשְּׂמֹאלִי וּמִימִינִי
הַכֹּל עוֹלֶה בְּלֶהָבוֹת.
לְעֵינַי נִגְלָה שְׁבִיל מִתְפַּתֵּל
בְּלִבּוֹ עָנָן מְכֻסֶּה בַּעֲרָפֶל.

כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי
נֶעֶמְדוּ מֵרָחוֹק.
בְּעֵינֵיהֶם לִצְנִינִים
הָיִיתִי, וְלִשְׂחוֹק.
יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה,
לְעַצְמִי מְמַלְמֵל,
זֶה הַזְּמַן לִפְסֹעַ
אֶל תּוֹךְ הָעֲרָפֶל.

כִּי שָׁמָּה כִּי שָׁמָּה כִּי שָׁמָּה
הָאֱלֹקִים,
כִּי שָׁמָּה כִּי שָׁמָּה כִּי שָׁמָּה
כִּי שָׁמָּה הָאֱלֹקִים.

לֹא לָקַחְתִּי אִתִּי
רַק צֵידָה לְיוֹם אֶחָד,
לְנֶגְדִּי שִׁוִּיתִי
אֶת הַשֵּׁם הַמְּיֻחָד,
בְּלִבִּי קוֹצִים אַךְ בְּפִי הַלֵּל,
כְּגִבּוֹר עַתִּיק פָּסַעְתִּי
אֶל תּוֹךְ הָעֲרָפֶל.

קִדְּמוּנִי חֲצוּפִים
בְּפַחִים וּבְמַקְּלוֹת,
וַאֲנִי לְעֻמָּתָם שָׁר
בְּשִׁבְעִים קוֹלוֹת.
אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, הָיִיתִי מִתְפַּלֵּל,
לִכְבוֹדְךָ נִכְנַסְתִּי
אֶל תּוֹךְ הָעֲרָפֶל.

כִּי שָׁמָּה כִּי שָׁמָּה כִּי שָׁמָּה
הָאֱלֹקִים,
כִּי שָׁמָּה כִּי שָׁמָּה כִּי שָׁמָּה
כִּי שָׁמָּה הָאֱלֹקִים.

פְּצָעוּנִי הַשּׁוֹמְרִים, מָנְעוּ אוֹתִי מִלַּעֲלוֹת.
בַּיָּמִים שׂוֹרֶפֶת אֵשׁ וְהַקֶּרַח בַּלֵּילוֹת.
כְּמוֹ שִׁכּוֹר הָיִיתִי קָם וְנוֹפֵל,
אֶת קוֹלֵךְ שָׁמַעְתִּי
מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל.

כִּי שָׁמָּה כִּי שָׁמָּה כִּי שָׁמָּה
הָאֱלֹקִים,
כִּי שָׁמָּה כִּי שָׁמָּה כִּי שָׁמָּה
כִּי שָׁמָּה הָאֱלֹקִים.

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.

חלק מהחוקרים והפרשנים סברו כי הר סיני הוא גַ'אבֶּל (המילה הערבית גַ'אבֶּל היא – הַר) הילאל שבצפון סיני, ואחרים סברו שמדובר בגַ'אבֶּל מוסה או בגַ'אבֶּל קתרינה – ההרים שבדרום חצי האי סיני. השערה אחרת היא שזהו גַ'אבֶּל סִירְבַּאל או גַ'אבֶּל סִין בִּישָׁר, ויש השערות נוספות, כמו הר כרכום בנגב.

המושג "שבת" היה ידוע באזור מֶסוֹפּוֹטַמְיָה, אך במתכונת שונה. הבבלים והאשורים כינו את היום שבו הירח היה מלא בשם "שבתו" או "שפתו". יום זה נועד לפולחן לאל הירח ולאלים אחרים שקרובים לו. יום זה אף כונה "יום מנוחת הלב", והיו מפייסים בו את האלים באמצעות תפילות והעלאת קורבנות.
במקרא לבשה השבת צורה חדשה ומקורית. היא קבועה בכל יום שביעי, והיא לא קשורה לאותות השמיים ולמחזוריות הירח. על פי היהדות זהו יום המקודש לה', יום שכולו ברכה ובו האדם – כולל בני ביתו, עבדיו ואפילו בעלי החיים שברשותו – מְצֻוֶּה לנוח, בדומה לה'.
עם השבת בא לעולם גם המושג "שבוע", שלא היה קיים קודם לכן.

המאמינים תיארו את האלים שלהם בדמויות אדם, וכך עיצבו את הַצַלְמִיוֹת (הַפִּסְלוֹנִים) שלהם. לכל אל היו תכונות מיוחדות שבאו לידי ביטוי גם בפסל ובסמלים שייחדו אותו.
האל בַּעַל, למשל, נחשב לאל הפוריות הכנעני. פוריות האדמה תלויה במִמטרים, ולכן הוא מופיע בתמונות שט על גבי ענני גשם, ובידו כידון המסמל את הברק. באזור שהגשמים בו מעטים, לא מפתיע שניתן מקום מרכזי לאל בעל. משמו גם נטבע המונח המציין חקלאות שמתקיימת ממֵי הגשמים בלבד: "חקלאות בעל".