הפרק הפותח את ספר מלכים עוסק בשנותיו האחרונות של האריה הזקן – דוד המלך, במאבק הירושה שהתנהל בין שנים מבניו, ובהמלכתו של אחד מהם, שלמה, בנה של בת שבע. במקרה זה, דאגו אנשי החצר לכך שדוד יאייש את כסאו בעודו בחיים. התהליך, שאמור להיות רציף וחסר מחלוקת, מוצג כאן כבעייתי. ויותר מזה – שלוש הדמויות הגבריות השייכות לשושלת המלוכה מוצגות באור מורכב.
עוד ענין מרתק ומאתגר בפרק הוא האפשרות לקרוא כמעט כל עניין בשתי צורות הפוכות, כשכל קריאה מאירה את גיבורי הפרק באור שונה לחלוטין.
צילום: shutterstock.com
אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, "הוֹדִיעֵנִי אֶת קִצִּי" (תהלים לט, ה).
אָמַר לוֹ: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁאֵין מוֹדִיעִין קִצּוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם.
אָמַר דָּוִד: "וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא"?
אָמַר לוֹ: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, שֶׁאֵין מוֹדִיעִין מִדַּת יָמָיו שֶׁל בָּשָׂר וָדָם.
אָמַר דָּוִד: "ואֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי".
אָמַר לוֹ: בְּשַׁבָּת תמות!
אָמַר דָּוִד: אָמוּת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת.
אָמַר לוֹ: כְּבָר הִגִּיעָה מַלְכוּת שְׁלֹמֹה בִּנְךָ וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא.
אָמַר דָּוִד: אָמוּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
אָמַר לוֹ: כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף (תהלים פד, יא), טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה לְפָנַי מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁעָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לְהַקְרִיב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
בכל יום שבת היה יושב ולומד כל היום. באותו יום שצריך היה למות, עמד מלאך המוות מולו ולא יכול לו משום שלא פסק פיו מלימוד. אמר: מה אעשה לו? היה לו גן מאחורי ביתו, בא מלאך המוות ועלה והרעיש באילנות. יצא דוד לראות, היה עולה במדרגה, נשברה מדרגה מתחתיו, נשתתק ונפטר.
(עיבוד. על פי: תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל עמוד א-עמוד ב. קוהלת רבה, פרשה ה, י)
דיוויד רוברטס, מעיין הגיחון, 1842, מאוסף Library of Congress's Prints and Photographs division, מתוך ויקישיתוף
דוד נמצא בעיצומו של מרד. הוא כבר החליט מה לעשות – להמליך את שלמה – ולמרות זאת הוא אינו ממהר להמליכו, אלא מצווה על עבדיו לקחת את שלמה ולצאת לדרך. מדוע דוד אינו מצווה להמליך את שלמה כאן ועכשיו בתוך הארמון?
המדרש משיב לזה תשובה מעניינת:
תנו רבנן: אין מושחים את המלכים אלא על המעיין, כדי שתימשך מלכותם. שנאמר: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם… וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן" (מלכים א, א, לג).
(תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף יב עמוד א)
המדרש מבין שבבחירה של דוד לקחת את בנו להימשח דווקא במעיין, יש סמל לאיכותה של המלוכה. בפרק הבא יצווה דוד את שלמה צוואה מפורטת שחלק ממנה יבסס את ממלכתו לאורך שנים, אבל כאן הוא בוחר בסמל – מי המעיין שאינם נגמרים, כסמל למלוכה שאינה פוסקת.
האם דוד בחר לשלוח את שלמה ואת כל עבדיו למקום אחר, כדי להראות לכולם שהוא לא פוחד ומעשיו לא נעשים בהסתר? המדרש אינו מעלה זאת, אלא רק בוחן את הסמל. כדרכם של סמלים, הם נותנים כוח למי שמאמין בהם.
מבוסס על: יכין אפשטיין, "סמל הוא לא רק סמל", אתר מיזם 929
בשפה העברית יש דרכים רבות לספר כי אדם נפטר. השפה, באמצעות המילים, מנסה לנחם ולעזור להתמודד עם המוות. לדוגמה, הביטוי "ללכת בדרך כל ארץ", הלקוח מתוך הפרק שלנו. במילים פשוטות, הכוונה היא שהנפטר הלך בדרך שבה הלכו וילכו בסופו של דבר כל היצורים החיים על הארץ.
ניצוץ האהבה מאת אהוד בנאי
כל אחד חי בעולם אחר
כל כך גדול השונִי
את מה שאני מרגיש בפנים
איש לא מרגיש כמוני
את מה שאתה חושב עמוק
אני חושב שטוח
מה שאתה רואה סגור
אני רואה פתוח
את מה שאני רואה לבן
אתה רואה שחור
כשיורדת עליי החשיכה
עליך זורח אור
מה שבשבילך חלום
לי זו הָאֵימָה
מה שבשבילי שלום
לך זו מלחמה
למקום אליו אני הולך
הן גם אתה תגיע
כל הדרכים הרי עולות
אל אותו הרקיע
אל המקום אליו אתה הולך
הן גם אני אגיע
אך בלי ניצוץ האהבה
שום דבר לא יתניע
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.
קרדיט: ג'יש – ניצוץ האהבה | شرارة حب / אהוד בנאי – הערוץ הרשמי, 2016
דוד בורח מירושלים ואחריו רודף שמעי בן גרא, ציור מאת ויליאם בראסי הול,
מתוך האתר http://www.orientalism-in-art.org
מה משמעות הביטוי "דמך בראשך"?
הכוונה היא למצב שבו אדם נוהג בחוסר אחריות כלפי עצמו, ואז דמו, כלומר חייו, באחריותו.
ביטוי זה מופיע לראשונה בתנ"ך בספר יהושע פרק ב. המרגלים מבטיחים שהם לא יפגעו בבני משפחתה של רחב אם יתחבאו בתוך הבית, אבל אם מישהו יֵצֵא מהבית זו אחריותו בלבד, והמרגלים לא יהיו אשמים בתוצאות.
במלכים א פרק ב שלמה מעביר מסר דומה לשִׁמְעִי בן גֵרָא.
כאשר ברח דוד מירושלים (כפי שמסופר בספר שמואל ב), שמעי בן גרא קילל אותו. אולם דוד לא פגע בו בחזרה ואף ציווה שלא יפגעו בו. עם זאת, בצוואתו של דוד (מלכים א פרק א), הוא רומז לשלמה שימצא דרך לסגור את החשבון עם שמעי.
קיימים אין-סוף פסלים וציורים של דמות דוד המלך. ומה בנוגע לתצלומים?
ודאי שאין, הרי המצלמה הומצאה בשנת 1839, כמעט שלושת אלפים שנה לאחר תקופת דוד המלך. ובכל זאת מצאנו תצלום של דוד המלך! לא באמת מתקופת דוד, כמובן, אלא תצלום מבוים. את התצלום צילמה צלמת אנגליה בשם גו'ליה מרגרט קמרון, שנולדה בשנת 1815 ונפטרה בשנת 1879, בתקופה שנקראת "התקופה הוויקטוריאנית" – תקופת המְלוּכָה של המַלְכָּה ויקטוריה. ג'וליה קמרון כלל לא צילמה עד גיל 48, ואז היא קיבלה מהבת שלה מתנה – מצלמה. תחילה היא צילמה כתחביב (את לול התרנגולות היא הפכה לחדר חושך), אולם מהר מאוד היא הפכה לצלמת מקצועית משמעותית ומשפיעה. היה לה סגנון ייחודי ונועז לצילום דְיוֹקְנָאוֹת (פּוֹרְטְרֶטִים). היא צילמה גברים ונשים ממעמד גבוה וביימה צילומים בהשראת סיפורי התנ"ך ויצירות ספרותיות – והכול בתקריבים נועזים ומלאי הבעה.
הסיפור של תצלום דוד הוא מעניין. לתפקיד דוד היא ליהקה את המשורר ידיד המשפחה הנרי טיילור, ולתפקיד בת-שבע היא ליהקה את מארי היליאר, שהייתה עוזרת הבית שלה והפכה מהר מאוד לדוגמנית הקבועה שלה.
היו שתי גרסאות של התצלום, שקמרון עצמה הפיצה. והרי הן לפניכם.
שני הציורים מתארים את רגעיו האחרונים של דוד.
הימני מתוך קובץ איורי התנ"ך והברית החדשה. צרפת, 1200. אומן לא ידוע. בקובץ מחולקים סיפורי התנ"ך והברית החדשה לסצנות מרכזיות, והאיור משולב בטקסט הכתוב בלטינית.
השמאלי הוא ציור של הצייר ההולנדי פרדיננד בול (1680-1616), שהיה אחד מתלמידיו של הצייר המפורסם רמברנדט. לאחר לימודיו התחתן עם אלמנתו של סוחר עשיר והקדיש את חייו לציור.
התבוננו בשתי התמונות המתארות את אותה הסצנה.
צלום של "עין רוגל" משנת 1857."מראה עיניים, אוסף הצילומים של משפחת לנקין, בספריית אוניברסיטת פנסילבניה, מאוסף הספרייה הלאומית
"עין רוגל" הוא שם של מקור מים סמוך לירושלים, שאינו פעיל היום. יש הסבורים שהיה זה מַעְיָן ויש הסבורים שמדובר בבאר עמוקה של מי תהום.
המקום מזוהה עם אתר מחוץ לירושלים, בנקודה שבה נחל קדרון נפגש עם גיא בן הִינום. מיקומו המשוער של עין רוגל היום: בתוך מסגד "ביר איוב" שבכפר סילואן, סמוך לעיר דוד.
השם "עין רוגל" מופיע בתנ"ך בספר יהושע טו, ומציין את הגבול שבין נחלת יהודה לנחלת בנימין. המקום מופיע גם בסיפור מרד אבשלום בדוד, בספר שמואל ב. מקום זה מצוין כמקום שבו המתינו יונתן ואחימעץ לידיעות מודיעיניות חשאיות מחוּשַׁי הָאַרְכִּי, שהיה בתוך ירושלים, כדי לרוץ ולהעביר אותן לדוד. למה דווקא שם? כאמור, זה היה קצה גבול נחלת יהודה.
ומהי "אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל"?
"אצל" – הכוונה היא "לְיַד". אם כן, כנראה הייתה אבן זוחלת ליד המעיין. אבל מהי אבן זוחלת?!
לפי פירושים (רש"י ומצודת ציון) לא האבן היא שזחלה, אלא המים. המים זרמו סמוך לאבן, ונוצרה אַשְׁלָיָה אוֹפְּטִית כאילו האבן זוחלת. הסבר נוסף הוא ששם, ליד האבן או עליה, התקיים פולחן כנעני עתיק לְאֵל בדמות נחש.
יוצר: Ori~, מתוך ויקישיתוף
זוכרים שעיר דוד גובלת במדבר? אספקת מים סדירה היא מהותית, בטח לעיר בירה. מעיין הגיחון המתואר בפרק היה מקור המים המרכזי של עיר דוד הקדומה.
הוא בגובה של 636 מטרים מעל פני הים, והוא מהגדולים שבמעיינות הרי יהודה.
הגיחון הוא "מעיין פועם" הנובע בתוך אפיק של נחל קדרון.
מעיין הוא מקור מים טבעי, נביעה של מי תהום מתוך האדמה.
מעיין פועם הוא מעיין שהמים לא נובעים ממנו כל הזמן, אלא הם מגיחים (פועמים) מתוכו בפעימות קצובות ותדירות. מעיין פועם הוא סוג של מעיין קארסטי, כלומר מעיין שנוצר בעקבות המסת אבן גיר על ידי המים.
התיעוד האחרון של פעימות בגיחון הוא משנת 1909. אז תועדו פעימות שארכו 15 דקות בכל שעתיים-שלוש. במשך השנים נבנו ליד המעיין מתקני מים מלאכותיים, שמטרתם הייתה לאגור את המים ולשלח (לנתב) אותם לצורכי שתייה והשקיה.
מזבח קטורת, מגידו, המאה ה – 9 לפני הספירה, תקופת הברזל II, אבן גיר, 54.5X27X28.5 ס"מ מוזיאון ישראל, ירושלים, באדיבות רשות העתיקות. צילום: © מוזיאון ישראל, ירושלים
לאֲדֹנִיָּהוּ, שניסה לתפוס את כס המלכות, נודע שאחיו הצעיר שלמה הומלך באופן רשמי! הוא מבין שהוא צריך לפחד משלמה, ולכן בורח ואוחז בקרנות המזבח.
מדוע הוא בורח דווקא למזבח? מדוע הוא נאחז בקרנות (בפינות) שלו? הוא חושב שהן יגנו עליו? ובכן, כן. הוא צודק.
בתקופת המקרא, מותר היה לאדם שרודפים אחריו ורוצים להרוג אותו, להיאחז בקרנות של המזבח. כשאדם נאחז בקרנות המזבח, אסור היה לפגוע בו. מדוע? כי המזבח הוא מקום קדוש, אסור להרוג אדם שמחזיק בו. אם נעביר את זה לעולם משחקי הילדות, זה קצת כמו שמישהו אומר: "פּוּס משחק".
וזה נכון בכל תנאי? לא. אם מישהו רצח, כלומר הרג אדם בכוונה, הוא לא זכאי להגנה. כך כתוב בספר שמות כא, יד: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת."
[יזיד – יעשה בכוונה, במזיד].
יואב, שהיה שר הצבא של דוד ותמך באדניהו, בורח גם הוא ונאחז בקרנות המזבח: "וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד-יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה, וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. (מלכים א פרק ב, כח)
רצועות ברונזה משערי בלאוואת של שלמנאסר השלישי, המתארים מסעות מלחמה שלו.
מתוך ויקישיתוף
בפסוקים מתוארת התנהגותו של אדוניהו, בן דוד המבקש למלוך. הוא עשה לעצמו רכב, כלומר מרכבה, והקיף את עצמו במשמר אישי.
אדוניהו לא היה המלך הראשון וגם לא האחרון שעשה לעצמו מרכבה והקיף את עצמו במשמר אישי.
גם המלך האשורי שלמנאסר השלישי, שחי בשנים 858-824 לפנה"ס, נהג במרכבה כאשר נתיניו הולכים לפניו ומאחוריו (כפי שאפשר לראות בתבליט).
תבליט זה הוא ממצא ארכאולוגי מלפני 2,600 שנה, חלק מ"שערי בלאוואת" שנמצאו בעיר בלאוואת – אתר ארכאולוגי במחוז נִינְוֵה שבעיראק. השערים עצמם, בגובה 4 מטרים, היו עשויים מעץ ארז. העץ נרקב, ומה שנשאר הם לוחות ברונזה שעיטרו את השערים. הם נמצאו בשנת 1878 ונמצאים כיום במוזיאון הבריטי.
התבוננו בפסי הברונזה בתמונה ונסו לזהות את המלך ואת נתיניו.
במגילת אסתר כתוב:
"…וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ; וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ." (אסתר ו, ט)
על פי הפסוקים, טקס ההמלכה של שלמה היה מרגש ביותר.
הידעתם שגם היום יש 44 מדינות שיש להן מלך? סמכויות המלוכה שונות ממקום למקום, חלק מהן טִקְסִיוֹת וחלק מהן ביצועיות.
קרדיט: Dutch crowning: Willem-Alexander sworn in as king/The Telegraph, 2013
שלמה המלך בנה אימפריה שהיו בה גבולות רחבים, מסחר בין-לאומי, מפעלי בנייה אדירים, שלום וביטחון. למה התפלגה האימפריה הזו רגע אחרי ששלמה המלך ירד מבמת ההיסטוריה?
"עם מותו של דוד המלך סוף סוף השושלת ממשיכה, כמו ששושלות מלכותיות אמורות להמשיך", אומרת הקריינית בסרטון.
קרדיט: 929 מלכים א א- יב: פילוג ממלכת שלמה השלמה/ 929 תנך ביחד, 2016
