מאמר דידקטי המכשפה, הנביא והמלך

כך בידיעת מפלתו ומותו, יצא שאול אל מלחמתו האחרונה. דווקא בקרב הזה, הקרב שייפול בו, הוכיח בשבנפשו המיוסרת מסתתרת עוצמה גדולה. יכול היה להסתלק, להיכנע, לסגת ולהיערך מחדש. אבל הוא יצא למלחמה שידע שיאבד בה את חייו, ובעצם התאבדותו מתחילה כבר כאן, עוד לפני שנפל על חרבו.

מאיר שלו, ראשית, עם עובד, 2008, עמ' 83

בעין דור / שאול טשרניחובסקי

…וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח
עַל סוּס קַל עֵין-דּוֹרָהּ בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.

וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ:
"פֹּה תָגוּר" – הַנַּעַר לוֹ חֶרֶשׁ הִבִּיעַ.

"אַתְּ בַּעֲלַת-הָאוֹב?" – "כֵּן, אֲדוֹנִי, הִנֵּנִי".
– "נָא קָסְמִי בָּאוֹב, צֵל הָרֹאֶה הַרְאִינִי!"

עֲלָטָה… אֵשׁ זְוָעוֹת… בַּפִּנָּה קַלַּחַת,
וּשְׁמוֹת כָּל הַשֵּׁדִים וּבְלִילָה רוֹתַחַת…

וּכְנַחַשׁ יִתְפַּתֵּל בֵּין עִשְׂבֵי הַבָּשָׁן
יִזְחָלוּ, יִתְאַבְּכוּ כָּל תִּימְרוֹת הֶעָשָׁן.

וּבְמַעְגַּל הַקְּסָמִים, בַּגָּפְרִית מָשׁוּחַ,
שָׁם יַעֲמֹד הַמֶּלֶךְ, לֹא לִבּוֹ יָנוּחַ.

וִיצוּרֵי עֲרָפֶל וּצְלָמִים נִשְׂעָרִים…
אֶגְלֵי הַזֵּעָה עַל לֶחְיוֹ נִגָּרִים.

אַף רוּחוֹ בּוֹ רָפְתָה, גַּם נַפְשׁוֹ דּוֹאֶבֶת.
מַה יִּמַּס בּוֹ לִבּוֹ וִינַבֵּא הַמָּוֶת!

וְחַיָּיו בַּמַּחֲזֶה יַעְבֹרוּ, יֶאֱתָיוּ…
"הַנַּח לִי, הַנַּח לִי!" שְׂפָתָיו יִבְעָיוּ.

עֲלָטָה… אֵשׁ זְוָעוֹת… דִּמְמַת הַשַּׁחַת…
מַעְגַּל הַקְּסָמִים וַעֲשַׁן הַקַּלַּחַת…

וְיִזְכֹּר הַמֶּלֶךְ אֶת גֶּבַע וַעֲלוּמָיו,
אֲבִיב חֶלְדּוֹ, טֶרֶם יִקְדָּרוּ עוֹד שָׁמָיו.

וּתְמוּנוֹת מַרְהִיבוֹת עֵינָיו תֶּחֱזֶינָה:
כַּר נִרְחָב יוֹפִיעַ, וּפָרוֹת תִּרְעֶינָה,

וּתְכֵלֶת רוּם שַׁחַק, גַּם רֵיחוֹת עֲדָנִים.
אֶל תַּחַת צֵל אֵלָה, חָסֹן כָּאַלּוֹנִים,

שָׂם שָׁלֵו יָנוּחַ הָרוֹעֶה הָעֶלֶם,
וּלְנֶגְדּוֹ יְרַקְּדוּ הַבְּקָרִים בַּתֶּלֶם.

אַךְ שַׁלְוָה וָנֹעַם, אַךְ יִפְעָה וָהֶדֶר…
מַה נָּעֲמוּ צִלְצְלֵי פַּעֲמוֹן הָעֵדֶר!

"אָנֹכִי, הַמְאֻשָּׁר, גַּם בָּרִיא, גַּם רַעֲנָן,
מִי יִתֵּן אוּכָלָה וּכְאָז אֱהִי שַׁאֲנָן!"

וְעַצֶּבֶת נוֹרָאָה סְגוֹר לִבּוֹ לָחָצָה,
וּכְמוֹ שִׁפְעַת-דִּמְעָה אֶל גְּרוֹנוֹ פָּרָצָה.

וּפִתְאוֹם – וַיַרְעֵם קוֹל גָּדוֹל וְחָזָק,
וֶאֱשׁוּן-הָעֲלָטָה הֵאִיר הַבָּזָק.

– אָנֹכִי הָרֹאֶה לַמֶּלֶךְ מְשָׁחֶךָ,
מֵאַחֲרֵי הַבָּקָר הֵיכָל הוֹשִׁיבֶךָ;

מִמְּחִלוֹת רִקָּבוֹן עַל-מָה הִרְגַּזְתָּנִי
וּלְאַרְצוֹת-הַחַיִּים מַה הֶעֱלֵיתָנִי?

– "מַדּוּעַ מֵאַחַר הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי
וּלְנָגִיד עַל עַמְּךָ כַּיּוֹם זֶה שַׂמְתָּנִי?

כִּלִּיתִי כָּל כֹּחִי בְּסַעֲרוֹת מִלְחָמָה,
וְאָשְׁרִי בַבַּיִת כְּבָר הָיָה לִשְׁמָמָה.

עַם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנִי, בִּעוּתֵי-צַלְמָוֶת –
הָרוּחַ הָרָעָה תְּדַכְּאֵנִי עַד מָוֶת.

אִישׁ-הָאֱלֹהִים! מָה אֵל יַעֲנֵנִי?
כִּי סָר מֵעָלַי – מָה אֶעֱשֶׂה? עֲנֵנִי!

מַדּוּעַ, הָהּ, מֶלֶךְ עַל עִמְּךָ מְשַׁחְתָּנִי,
מַדּוּעַ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי?"

– עַל מֶרְיְךָ, גְּאוֹן לִבְּךָ, אֱלֹהִים יִזְעָמְךָ!
מָחָר אַתָּה עִמִּי, גַּם אַתָּה, גַּם עַמְּךָ!

בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח
עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ,

וּפָנָיו חָוָרוּ, אַךְ בְּלִבּוֹ אֵין מוֹרָא.
וּבְעֵינָיו מִתְנוֹצְצוֹת – הַיֵּאוּשׁ הַנּוֹרָא.

"שאול טשרניחובסקי, "בעין דור"

שאול, מכווץ כולו מפחד, מציץ ברוחו של אליהו מבעד לחרכי אצבעותיו, כפי שילדים צעירים מביטים במראה מפחיד ובה בעת נמנעים מלהביט בו. בעלת האוב מביטה מהצד בסיטואציה ספק בחשש ספק באדישות.

לאחר הקרבת הקורבן הורידו אל הבור מאכלים ומשקאות שונים לכבוד המת, כגון לחם, יין, דבש, חמאה וחלב. נראה שהמשתתפים בטקס האמינו כי בשעת עלייתו של המת מקברו נשמעים צפצופים ומלמולים (למשל, על פי ישעיהו ח, יט: "…הָאֹבוֹת וְ…הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים…" ). אז החלה ההתייעצות עם רוח המת או בקשת עזרה ממנה, ולאחר מכן שבה הרוח אל הקבר והבור כוסה, כדי למנוע מרוחות המתים לנדוד בעולם החיים ולהזיק לבני האדם.

מבוסס על רוני מגידוב, "אבות וידעונים", מקראנט. © מטח

ייתכן ששאול גזר על עצמו צום לפני היציאה לקרב, משום שהצום היה חלק מההכנות של הצבא היוצא להילחם את מלחמת ה' (כך למשל צמו בני ישראל במצפה לפני שיצאו להילחם בפלשתים בימי שמואל).