מאמר דידקטי סיפור ראשיתו של איוב

המדרש משווה בין תכונתו של אברהם המתגלָה ברגע הקשה ביותר בחייו, עקדת יצחק, לבין תכונותיו של איוב, וקובע כי איוב גדול יותר.
ר' אבא בר שמואל מסביר מה היה מיוחד באיוב, מה הרע שממנו סר, והוא מתאר מקרה: כאשר היה איוב ניגש לחנות והיה צריך לקבל עודף של חצי פרוטה, הוא היה מוותר עליו ומשאירו בידי החנווני.

האם אשתו של איוב באמת מבקשת ממנו לברך את אלוהים? על מה? ומה הקשר בין ברכה לאלוהים לבין מותו של איוב?
ובכן, את דבריה של אשת איוב יש להבין בִּלְשׁוֹן סַגִי נְהוֹר, כלומר במשמעות ההפוכה מהמשמעות האמיתית של המילים. אשת איוב התבטאה כך כדי לשמור על כבוד האל, במקום המילה "קַלֵל" אמרה את היפוכה – "בָּרֵךְ".

מתוך אתר 929 "גם כן שמחה".
רוצים לדעת עוד על לשון סגי נהור? היכנסו לדותן ארד, "גם כן שמחה", אתר מיזם 929

בְּרִית דָּמִים
מילים: עמנואל צבר

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם, עַל דַּעַת הַקָּהָל
רָכַבְנוּ סוּפָה וְגַם סַעַר,
בּוֹטְחִים,
"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר".

וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא
הַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ הָאֹפֶל,
הַלַּיְלָה הַהוּא בָּא.

לְמוּדִים וּשְׂבֵעִים, יוֹדְעִים אֶת הַשָּׁעָה,
שָׁעֲטוּ הַרְאֵלִים, יוּבַלִּים,
חַיָּלִים
לְבָנוֹן וְשִׂרְיוֹן וְקוֹל שׁוֹבֵר אֲרָזִים.

וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא
הַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ הָאֹפֶל,
הַלַּיְלָה הַהוּא בָּא.

בַּלַּיְלָה הַהוּא, אִמָּא, הַרְאֵל לְקִינוֹת יוּבַל,
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא, אִמָּא,
יוּבַל עַל בָּמוֹתַיִךְ חָלָל.

בַּלַּיְלָה הַהוּא, אַבָּא, הָיְתָה צְעָקָה גְּדוֹלָה.
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא
הַרְאֵל גַּם יוּבַל, יוּבָל גַּם הַרְאֵל,
וְעִיר תַּלְפִּיּוֹת שַׁכּוּלָה.

וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא
הַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ הָאֹפֶל,
הַלַּיְלָה הַהוּא בָּא.

תַּלְפִּיּוֹת לָךְ אַרְצִי, הַרְאֵלִים בִּשְׁעָרֵךְ.
בְּרִית דָּמִים, בְּרִית עוֹלָם בִּבְשָׂרֵךְ,
אֶת אֵימַת הַיָּמִים יְנַחֲמוּ יְלוּדַיִךְ
וְאַתְּ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.

הגוף שנראה חלוש, הפנים המופנות אל השמיים ומביעות ייסורים, היד המושטת כמו בתנועת התגוננות ובקשת חמלה – כל אלו ממחישים ללא מילים את סבלו הרב של איוב.

מבוסס על: מרים בלומנטל וענת בסר, "איוב", 2005, מקראנט. © מטח

לעומתם, הרמב"ם הציע כיוון אחר:
"וכאילו אומר לך הכתוב: עוץ עצה, בחן את סיפורו של האיש, והסק ממנה מסקנות לעצמך, לחייך".

(מבוסס על: יהודה איזנברג, ספר איוב בתפיסת הרמב"ם)

ב"עלילות גִלְגָמֶשׁ", יצירה ספרותית מסופוטמית מהמוקדמות ביותר בתולדות האנושות, מספר הגיבור גילגמש על מות אנכידו, חברו הטוב, כך:
אנכידו חברי אשר אהבתי מאוד,
אשר התהלך אתי בכל התלאות,
הלך בדרך כל בשר.
שישה ימים ושבעה לילות עליו בכיתי,
לא נתתי הורידו קבר.

(לוח עשירי, שורה 59)

בתורה נזכר מנהג זה לראשונה בנוגע ליוסף: "וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית נ, י), אולם מנהג הישיבה על הארץ שבעה ימים נזכר רק אצל איוב, ואולי מכאן נובע הביטוי "לשבת שבעה".