שמואל והבשורה לעלי

מדברי המחבר המקראי אנו מבינים שהוא כותב לאחר התרחשות האירועים – "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם" – ומתייחס לתקופה שבה שמואל היה נער, תקופה שבה הנבואה הייתה נדירה. אבל כל זאת עד שנבחר שמואל, ונראה שמעכשיו דברים יהיו אחרת.

בדיוק כשאתם מגיעים הפעמון הענק מתחיל לנוד ימינה שמאלה ולצלצל בקול גדול. מה אתם מרגישים?

אם קודם דיברנו על חזון ועל מראה (התגלות), עכשיו אנו עוסקים בחוש השמיעה.
על שמואל, הנער הצעיר, עובר לילה לא פשוט. ראשית, אלוהים בכבודו ועצמו מדבר אליו. שנית, אלוהים משמיע באוזניו נבואה על אודות עלי, האיש שגידל אותו, ועל אודות משפחתו, ואת הנבואה הזו שמואל שומר תחילה לעצמו. שלישית, הנבואה קשה עד כדי כך שכל מי שישמע אותה "תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו"!
השימוש בביטוי זה אינו מקרי, יש מאחוריו כוונה להעביר תחושה חזקה. הפועל "תצלינה" כנראה מרמז למילה "צלצול" או למילה "צליל", והמשמעות היא שהאוזניים יצלצלו, והשומע יזדעזע למשמע הדברים.

שמואל, השומע את הקול, בטוח כי הקורא הוא עלי הזקוק לו. "וַיָּרָץ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִּי" (פסוק ה), אך עלי, שלא קרא לו, שולח אותו חזרה למיטתו.
הקול חוזר וקורא ושמואל שב ומתייצב לפני עלי. רק בפעם השלישית מבין עלי "כִּי ה' קֹרֵא לַנָּעַר" (פסוק ח), והוא מורה לו: "לֵךְ שְׁכָב. וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ, וְאָמַרְתָּ: דַּבֵּר ה' כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ" (פסוק ט).
סמוי:
שמואל זוכה להתגלות ולנבואה, שלמרבה הכאב היא נבואת הפורענות על בית עלי. בבוקר קורא עלי לנער: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל בְּנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (פסוק טז), ומשְׁביע אותו להשמיע לו את הנבואה הקשה במלואה. "וַיַּגֶּד לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הַדְּבָרִים וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ" (פסוק יח).
ומאז – "וַיֹּסֶף ה' לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה" (פסוק כא). יש נביא בישראל. שמואל.

התגלות, אברהם שלונסקי

אֵי-מִי קָרָא לִי: שְמַע
אֵי-מִי קָרָא בִּשְמִי.
מָה?
מִי?

עֵלִי אָמַר: שוּב שְכַב.
עֵלִי אָמַר: לַשָּוְא.
עֵלִי אָמַר: אֵין חָזוֹן, כִּי כָהֲתָה עֵינִי.

אַךְ שוּב קֹרֵא לִי: שְמַע.
אַךְ שוּב קֹרֵא בִּשְמִי.
אֵיכָה אַעַן: הִנְּנִי!?

חֲצוֹת. עֵלִי יָשִיש עַל יְצוּעוֹ יִתְיַפֵּחַ:
"בָּנַי… הָהּ בָּנַי…"
וּכְבָר רוֹבֵץ הַיְּקוּם בִּי, פָּצוּעַ כְּשְקִיעָה
בֵּין פִּגְרֵי-עֲנָנַי.

יָדַעְתִּי הִנֵּה יָבוֹא ה'
הִנֵּה יָבוֹא וִינַשֵק פִּצְעֵיכֶם בְּסַעַר.
וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד. וּבְנֵי עֵלִי נְבָלִים.
וַאֲנִי עוֹד נַעַר.

אַךְ הִנֵה שוֹאֵג יָקוּם, הִנּוֹ כּוֹאֵב וְרָן
וּבַמִּזְרַח הָאָדֹם אֶצְבָּע לִי קוֹרְאָה.

– דַּבֵּר ה' כִּי שוּמֵעַ עַבְדֶךָ".

קרדיט: © כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.

"דן" – שם הנחלה של שבט דן. תחילה הייתה נחלתם במרכז הארץ ליד הים, אך לאחר מכן הייתה נחלתם בצפון הארץ. הביטוי התנכ"י "מדן ועד באר שבע" סימן בתקופת השופטים והמלכים את ההתיישבות של בני ישראל מקצה הארץ ועד קָצֶהָ, והוא מגדיר את גבולות הגזרה של ישראל באותם הימים. על ידי ההתייחסות לשני היישובים האלה, אשר קיימים גם היום, מבהיר המחבר המקראי שהשמועה על נבואת שמואל ועל נאמנותו לה' התפשטה בכל רחבי הארץ.

במשך זמן רב עמד בשִׁילֹה המשכן, שבתוכו ניצב ארון הברית. למעשה, מסופר על שִׁילֹה כבר בתקופת ההתנחלות. בספר יהושע מתואר כי בשִׁילֹה הוקצו הנחלות לשבטים (יהושע יח, פסוקים א, י) וכי שם נקבעו הערים המיועדות לַלְוִיִּים.

תחילה שימשה קערית חרס קטנה כמכל לשמן, לרוב שמן זית, ששימש חומר בערה, ופתיל פשתן היה מונח במרכזה. עם השנים השתנתה צורת הנרות, ורווח השימוש בנר "פתוח", כלומר נר חרס פשוט, בצורת קערית שבשפתה קיפול ("צביטה") שנועד להנחת הפתיל. הנר בפרק ג אינו רק כלי חרס, אלא סמל להתרחשות הפנימית וגם החיצונית של גיבורי הפרק.

הכוהן מתווך בין אלוהים לבין העם על ידי הדאגה למקדש ולכליו, ועל ידי תפקידיו בטקסים ובפולחן. כמו כן, תפקיד הכוהן עובר בירושה והאב היה מלמד את בנו את המלאכה. לעומת זאת, הנביא אינו נולד לשושלת נבואה, אלא הוא נבחר על ידי אלוהים עצמו, אשר מודע לתכונה מיוחדת שקיימת באותו אדם. גם הנביא מתווך בין אלוהים לעם, אך באופן שונה מן הכוהן. עיקר משימתו היא להעביר את דברי האל לבני האדם, ותפקידו הפולחני מרכזי פחות.