אַבְרָהָם נֶאֱנַח. אָכֵן, יִשְׁמָעֵאל אִרְגֵן תַחֲרוּיוֹת עִם יִצְחָק, וְיִצְחָק נָפַל וְנֶחְבַּל.
שָׂרָה הוֹסִיפָה: "אֵינֶנִי מוּכָנָה שֶׁפֶּרֶא הָאָדָם הַזֶה יִירַשׁ אוֹתְךָ. גָרֵשׁ אוֹתוֹ, אוֹתוֹ וְאֶת אִימוֹ!"
הֵבִין אַבְרָהָם כִּי לֹא נוֹתְרָה לוֹ בְּרֵירָה, וְכִי שְׁנֵי הָאַחִים לֹא יוּכְלוּ לִגְדוֹל יַחַד. בְּלֵב כָּבֵד הֵחֵל לֶאֱרוֹז לְהָגָר וּלְיִשְׁמָעֵאל צֵידָה לַדֶרֶךְ.

בָּעֵינַיִים דוֹמְעוֹת לִיוָוה אַבְרָהָם אֶת הָגָר וְיִשְׁמָעֵאל עַד קְצֵה נַחֲלָתוֹ, חִיבֵּק אֶת יִשְׁמָעֵאל וְלָחַשׁ בְּאוֹזְנוֹ: "בְּנִי, אֲנִי אָבִיךָ, לֹא אֶשְׁכַּחֵךְ!"
יִשְׁמָעֵאל הִנְהֵן, חָמַק מֵחִיבּוּקוֹ, אָחַז בְּיַד אִימוֹ וְהַם הֵחֵלוּ לִצְעוֹד דָרוֹמָה, לְתוֹכְכֵי הַמִדְבָּר.
"רֶגַע! עִצְרוּ!" קָרָא אַחֲרֵיהֶם אַבְרָהָם, לָקַח חָבִית וְקָשַׁר אוֹתָה לְמוֹתְנֵי הָגָר. הֶחָבִית תִיגָרֵר עַל הַקַרְקַע וְתַשְׁאִיר סִימָן, חָשַׁב אַבְרָהָם, וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי בֶּעָתִיד אוּכַל לִמְצוֹא אֶת בְּנִי הַבְּכוֹר.

יָמִים רַבִּים הָלְכוּ הָגָר וְיִשְׁמָעֵאל בַּמִדְבָּר. כַּאֲשֶׁר כִּילוּ אֶת הַמַיִם, סָבְלוּ בַּצָמָא עַד שֶׁפָּגְשׁוּ שַׁיָירוֹת גְמַלִים וְנוֹסְעֵיהֶן נָתְנוּ לָהֶם מְעַט מַיִם וְאוֹכַל. לְאַחַר שָׁבוּעַ, בְּהַגִיעָם לְמִדְבַּר פָּארָן שֶׁבְּסִינַי, נִגְלְתָה לְעֵינֵיהֶם נְאוֹת מִדְבָּר מוֹרִיקָה, שׁוֹפַעַת מַעְיָינוֹת מְתוּקִים וּבָה עֲצֵי תָמָר עֲמוּסֵי פְּרִי. רָאֲתָה זֹאת הָגָר, וּבַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לְאַחַר יָמִים רַבִּים נִרְאָה נִיצוֹץ שֶׁל תִקְוָוה בְּעֵינֶיהָ. "כָּאן נִישָׁאֵר," פָּסְקָה.
וְכָךָ הָיָה. יִשְׁמָעֵאל נַעֲשָׂה מִנַעַר פְּרָאִי וּמַרְדָן לְגֶבֶר אַחְרָאִי וְחָרוּץ – הוּא הֵקִים לָהֶם אוֹהֶל, וְאֶת פַּרְנָסָתָם מָצְאוּ בִּגְדִיד תְמָרִים וּבִרְעִיַית גְמַלִים. וְכַעֲבוֹר זְמַן מָה נָשָׂא יִשְׁמָעֵאל לְאִישָׁה עַלְמַת חֵן מִצְרִייָה, עַיְישָׁה שְׁמָה.

יִשְׁמָעֵאל לֹא שָׁכַח אֶת אָבִיו וְאֶת הַבְטָחָתוֹ, וּמִדֵי פַּעַם, כְּשֶׁנִרְאוּ עַנְנֵי אָבָק בַּמֶרְחָק, הָיָה נוֹשֵׂא עֵינָיו בַּצִיפִּיָיה: אוּלַי אָבִיו בָּא לְבַקְרוֹ?
"מָה אַתָה מְחַפֵּשׂ שָׁם? חוֹלֵם חֲלוֹמוֹת!" הָיְיתָה עַיְישָׁה נוֹזֶפֶת בּוֹ. גַם אַבְרָהָם זָכַר אֶת הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׁמָעֵאל. הָיוּ בְּקָרִים שֶׁבָּהֶם רָצָה לַחֲגוֹר אֶת הַגָמָל וְלָצֵאת, וְרַק מַבָּטָה הַמַאֲשִׁים שֶׁל שָׂרָה גָרַם לוֹ לְוַותֵר עַל תוֹכְנִיתוֹ. אַךְ הַיָמִים חָלְפוּ, וְגַעְגוּעָיו לִבְנוֹ גָבְרוּ. זְמַן רָב עָבַר מֵאָז רָאָה אוֹתוֹ, וְאֵין הוּא יוֹדֵעַ מָה עָלָה בְּגוֹרָלוֹ. בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מַלְאוּ שָׁלוֹשׁ שָׁנִים לַפְּרֵידָה, הוֹדִיעַ אַבְרָהָם לְשָׂרָה: "אֲנִי הוֹלֵךְ לִפְגוֹשׁ אֶת יִשְׁמָעֵאל. זוֹ הַחְלָטָתִי."
שָׂרָה הִבִּיטָה בּוֹ בְּעֵינַיִים מְבִינוֹת, אָחֲזָה בְּיָדוֹ וְאָמְרָה: "לֵךְ, הוּא בִּנְךָ."
חִיֵיךְ אַבְרָהָם: "אַל דְאָגָה, שָׁרָה, לֹא אֶתְמַהְמֵהַ. רְצוֹנִי רַק לִרְאוֹת אֶת בְּנִי וְלָדַעַת אִם שָׁלוֹם לוֹ. גַם כְּשֶׁאַגִיעַ לְבֵיתוֹ – לֹא אֵרֵד מֵעַל הַגָמָל וְלֹא אֶתְאָרַח בְּאוֹהֳלוֹ." וְכָךָ הֵחֵל אַבְרָהָם בַּמַסָע דָרוֹמָה.

מתוך אתר ספר האגדה מבית סנונית