וכיון שבאו על הנהרות בבל […] אלו נפנו לאכילה ושתייה, ואלו נפנו לבכי ולמספד.
אמר להם נבוכדנצר: מה אתם יושבים ובוכים?
והוא קורא לשבטו של לוי ואמר להם: הכינו עצמכם, עד שאנו אוכלים ושותים אני מבקש שתעמדו ותקישו לפניי בכינורות שלכם כדרך שהייתם מקישים בבית המקדש שלכם לפני אלהיכם,
מסתכלים אלו באלו, ואמרו: לא דיינו שהחרבנו בית מקדשו בעונותינו אלא עכשיו אנו עומדים להקיש בכינורותינו לפני הננס הזה?!
מיד עמדו כולם ונטלו עצה (החליטו יחדיו) ותלו כינורותיהם בערבות (עצי ערבה הצומחים בצד הנהרות) שהיו שם,
ושלטו בנפשותם ונתנו אליוני (קצוות אצבעות) ידיהם לתוך פיהם ומרצצים ומקצצים אותם.
זהו שנאמר " איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר" (תהילים קלז, ד) – "לא נשיר" לא נאמר אלא "איך נשיר" – מראים אותם אצבעותיהם ואומרים להם: אין אתם יודעים שהיו כפותינו חזקים כברזל ונתקטעו אצבעותינו – ראו היאך נשיר?!

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם שלטתם בעצמיכם וקטעתם אצבעותיכם, חייכם מה שלא השבתי לירמיה ולציון אני משיב אתכם על עזיבה ושכיחה שתבעו אותי,
שנאמר: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני',
ולא עוד אלא אתם שלטתם באצבעות ידיכם של ימין אף אני 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'.

(פסיקתא רבתי, פרשה לא)