ארונות קבורה
"וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". (נ, כו)

ארון קבורה מעוטר של ילד. צילום: © מוזיאון ישראל, ירושלים

ארונות קבורה דמויי אדם, בית הקברות בדיר אל בלח, המאה ה- 13 לפנה"ס. © מוזיאון ישראל, ירושלים. צילום: נחום סלפק

 

לאחר שהמצרים היו חונטים את גופת המת, הם נהגו לשים אותה בארון עץ או בארון אבן, ולעיתים בארון חרס. ארונות אלו נבנו בדמות אדם. בארץ ישראל נמצאו ארונות מתים מצריים עשויים חרס, שעל המכסה שלהם נחקקו פני המת וזרועותיו. המילה "ארון" מופיעה במקרא כ-200 פעם, אך רק בפסוק שלפנינו (נ, כו) משמעה – ארון מתים.

מבוסס על: משה ויינפלד (עורך) עולם התנ"ך – בראשית, 2002, עמ' 255, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

  • נראה כי יוסף קיבל עליו את כל מנהגי הקבורה המצריים. מצאו בפרק נ הוכחה – שלמרות זאת שמר יוסף על קשר עם תרבותו שלו.