הָיְתָה לָהּ שְׁכֵנָה רָעָה, אָמְרָה: הֲרֵי יוֹדַעַת אֲנִי שֶׁאֵין לָהֶם וְלֹא כְלוּם – אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה כָּל כָּךְ מַהוּ [מֵאֵיפֹה הֶעָשָׁן]? הָלְכָה וְטָפְחָה [דָּפְקָה] עַל הַדֶּלֶת. נִתְבַּיְּשָׁה [אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא] וְנִכְנְסָה לַחֶדֶר [הַפְּנִימִי]. נַעֲשָׂה לָהּ נֵס, וּמָצְאָה הַשְּׁכֵנָה אֶת הַתַּנּוּר מָלֵא חַלוֹת וְהָעֲרֵבָה [קַעֲרַת הַבָּצֵק] מְלֵאָה עִסָּה [בָּצֵק לַהֲכָנַת חַלוֹת]. אָמְרָה לָהּ [הַשְׁכֵנָה]: פְּלוֹנִית, פְּלוֹנִית [אִשָׁה, אִשָׁה]! הָבִיאִי מִרְדֶּה [מַזְלֵג לְהוֹצָאַת הַחַלוֹת], שֶׁפִּתֵּךְ נִתְחָרְכָה [כִּי הַחַלוֹת נִשְׂרָפוֹת]. אָמְרָה לָהּ [אֵשֶׁת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא]: (כמובן,) אַף אֲנִי נִכְנַסְתִּי לְכָךְ. (לפי תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כד עמוד ב)