לא אוכל לומר שיחסי לאלוהים לא השתנה אחרי כל מה שעבר עלי. אבל אני יכול כן לומר, בביטחון מוחלט, שאמונתי בו לא נתערערה כמלוא הנימה. פעם, כשחיי היו טובים, התייחסתי אליו כאל מי שמרעיף עלי בלי הרף מחסדו, ולפיכך – כאל מי שאני חב לו תמיד. עכשיו אני מתייחס אליו כאל מי שחייב גם לי, וחייב לי הרבה. ומכיוון שאני מרגיש שגם הוא חייב לי, אני סבור שיש לי הזכות לבוא אליו בדרישות.
(צבי קוליץ, יוסל רקובר מדבר אל אלוהים, הוצאת משרד הביטחון 2000, עמוד 20)