אפשר להבין את האמירה בשתי דרכים שמתיישבות זו עם זו. אפשרות אחת היא שהאל כינה את העם בשם 'ישראל', שם שיש בתוכו את שמו של האל, "ישר-אל" (קוראים לזה שם תֵאופורי, תֵאו=אל).
אפשרות אחרת היא שאת הברכה נהגו בני ישראל בתקופת הבית הראשון לשאת על גופם ממש, בדומה לציווי על הנחת התפילין. חוקרים מציעים סברה כי את הלוחות שנמצאו בכתף הינום היו נושאים כמין קמע, וכך הברכה הנושאת את שם האלוהים נמצאת פיזית על האדם, מתוך האמונה שכך היא תשמור עליו.