בפרק מנבא ירמיהו: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי… רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" (א, ט-י). שש הפעולות נאמרות בנשימה אחת, אך הן מנוגדות. ארבע הראשונות – נתישה (עקירה), נתיצה, האבדה והריסה – קשורות בחורבן.
לנתוץ ולהאביד לבנות ולנטוע
"רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ." (א, י)
להמשך קריאה
שתי האחרונות – בנייה ונטיעה – כרוכות ביצירה מחודשת.
לפי החכם באדם, יש הבדל בין תקופת עקירה והריסה לבין תקופת נטיעה ובנייה: "לַכֹּל זְמָן… עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ… עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת" (קהלת ג, א-ג). אך לפי ירמיהו, יש זמן שבו כל אלוּ הן בגדר אפשרויות מקבילות. בידי האדם לבחור – בשֹכל או בסכלוּת – איזו מהן תבוא.
על פי: יוגב בר-גד, "עת לעקור ולנטוע", מיזם 929
- אלוהים מטיל על ירמיהו את תפקיד הנביא ונותן בידו את כלֵי העבודה: נבואת זעם (חורבן) ונבואת נחמה. מדוע היחס בין שש הפעולות אינו שווה, ונוטה לנבואת הזעם?