אֱלוֹהִים, מִתוֹךְ הַתוֹהוּ וְהָאֵינוּת בָּרָאתָ אֶת נַפְשִׁי. בַּיוֹם הָרִאשׁוֹן הַאִירוֹתָ אוֹתָה כְּדֵי שֶׁתִרְאֶה אֶת עַצְמָה, וְהִבְדַלְתָ בֵּין הַחוֹשֶׁךְ וְהָאוֹר שֶׁבָּה. בַּיוֹם הַשֵׁנִי בָּרָאתָ אֶת שָׁמֶיהָ הַכְּחוּלִים וְאֶת גַעְגוּעֶיהָ. בַּיוֹם הַשְׁלִישִׁי בָּרָאתָ אֶת אַדְמָתָה הַגְדוֹלָה וְהַשׁוֹתֶקֶת, וְאֶת הַפְּרָחִים הַנָאִים שֶׁל אַהֲבָתָה. בַּיוֹם הָרְבִיעִי בָּרָאתָ אֶת הַמְזָרוֹת הָרְחוֹקִים, אֲשֶׁר בְּתוֹכָם, בּוֹדְדָה אֲבָל לֹא אוֹבֶדֶת (כִּי שׁוּם דָבָר, בֶּהֱיוֹתוֹ בְּתוֹכְךָ, אֵינוֹ אָבוּד)… בַּיוֹם הַחֲמִישִׁי בָּרָאתָ אֶת הַמִפְלָצוֹת הָרָעוֹת וְאֶת הַדָגִים הַמוּזָרִים שֶׁל חֲלוֹמוֹתֶיהָ. בַּיוֹם הַשִׁישִׁי שִׁיוִויתָ לָה (עַל יְדֵי מָסוֹת רַבּוֹת כְּאֵב) אֶת דְמוּתָה כְּנֶפֶשׁ אָדָם, וְהֶעֱמַדְתָ אוֹתָה, יְחִידָה וּגְלוּיָה, לְעוּמָתְךָ. עַכְשָׁיו כָּלָה הַיוֹם הַשִׁישִׁי. עַכְשָׁיו כָּלָה הַיוֹם הַשִׁישִׁי, עַכְשָׁיו לַיְלָה. עַכְשָׁיו הִגִיעָה אֵפוֹא הָעֵת שֶׁתִיתֵן אֶת הַשַׁבָּת, אֱלוֹהִים. תֵן נָא אֶת הַשַׁבָּת לְנַפְשִׁי. תֵן נָא לָה, אָבִי שֶׁבַּשָׁמַיִים, אֶת שַׁבָּת הַשַׁבָּתוֹת. (פנחס שדה, החיים כמשל, עמ' 380)