Vitalis83 / Shutterstock.com

בעלי הרכוש מצווים להניח חלק מיבולם לעניים: הם מצווים שלא לקצור את השדה עד קצהו ("פאה"), לא ללקט שיבולים או ענבים שנפלו ארצה בזמן הקציר או הבציר ("לקט") ולא לחזור ולאסוף עוללות ועומרים שנשמטו ונשכחו בשדה ("שכחה"). מה שנותר בשדה נועד לעני ולגר, לאלמנה וליתום — מי שאין להם חלקת אדמה משלהם או מי שקשרי המשפחה שלהם נותקו. מצוות אלו אינן בגדר צדקה ואינן נחשבות למתנות שבעל הקרקע מעניק לנזקקים, אלא החלק ששייך לחסרי הקרקע מתוך השפע שהעניק האל.

מבוסס על: חנוך דגן ובנימין פורת, מבקשי צדק: בין חברה לכלכלה במקורות היהודיים, 2016, עמ' 456. © כל הזכויות שמורות למכון הישראלי לדמוקרטיה.