פסוק ל: שִׁקּוּצֵיהֶם – פסלים ומזבח לאלוהים אחרים;
פסוק לא: בָּמוֹת הַתֹּפֶת – הבמות שעליהן שרפו ילדים או הוליכו ילדים באש כקורבן;

גֵיא בֶן הִנֹּם – הגיא (עמק) היוצא מעין רוגל מדרום לעיר דוד ופונה מערבה מדרום להר ציון דרך ברכת הסולטן עד לשער יפו בימי בית שני התגבשה האמונה שאחרי מותם יהיו הרשעים נידונים באש במקום הנקרא גיהינום. שם שככל הנראה נגזר משמו של גיא בן הינום – חז"ל קשרו בין השניים: "שתי תמרות יש בגיא בן הנם ועולה עשן ביניהם… וזו היא פתחה של גיהנום" (סוכה דף לב עמוד ב).

פסוק לג: וְאֵין מַחֲרִיד – לא יהיה מי שיגרש את העופות והחיות מן הגופות.