אין-ספור פירושים ניתנו למלים הגדולות האלה, ואין ספור סברות וכוונות הוכנסו בהן, תפיסות שונות ואפילו מנוגדות זו לזו. ודאי הוא, על-כל-פנים, שמלים אלה קשורות בשורש "היה", זאת אומרת – הן מתייחסות למציאות. "אהיה אשר אהיה" – מציאות אמת, שהיא-היא מהותו של האלהים… אולם אחר-כך נאמר למשה: "כה תאמר לבני ישראל: אהיה שלחני אליכם. ויאמר עוד אלהים אל משה: כה תאמר לבני ישראל: ה' אלהי אבותיכם, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שלחני אליכם; זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר". פעמיים "כה תאמר לבני ישראל", אעפ"י שבין האמירה הראשונה והאמירה השניה אין שאלה נוספת ששאל משה. האם הוטלו עליו שתי תשובות או תשובה אחת לבני ישראל? למשה עצמו ניתנה הכרת אלהים מבחינת "אהיה אשר אהיה", הכרת אלהים מבחינת אלהותו מצד עצמה, ללא כל קשר לפונקציות שאנחנו מייחסים לו. לכאורה אף נאמר למשה שיגיד זאת לבני ישראל. אבל מיד מושמת בפיו גם תשובה אחרת – משום שהכרת אלהים מבחינת אלהותו היא דבר קשה מאד, ורק גדולי המאמינים יכולים להגיע אליה. רוב המאמינים אינם מסוגלים לתפוס את האמונה באלהים אלא כאמונתם בפונקציות שהם מייחסים לאלהים, מבחינת גורלם-הם ומבחינת גורל האומה – מבחינת היותו אלהי אברהם יצחק ויעקב.
ישעיהו לייבוביץ, שיחות לפרשת השבוע, שמות