מעמד הגרים בתקופת המקרא היה מעמד נחות: אסור היה להם להיות בעלי קרקע, ולכן חיו על אדמות של בעלי הקרקע הישראלים ונזקקו לחסותם. הם השתייכו לשכבת החלשים והנזקקים, ומשום כך דאגה התורה להגן עליהם ולמנוע את השפלתם או ניצולם: חוקי המקרא אוסרים לקפח את שכרו של הגר או לרמות אותו; חוקים אלה מחייבים את בעלי הקרקע הישראלים להעניק לגר מנוחה בשבת, לשתף אותו בשמחת החגים, להעניק לו מן היבול – וגם לדאוג לו למשפט צדק.

כל החובות האלה כלפי הגר מנומקות בתנ"ך על רקע ניסיון העבר של בני ישראל, שהיו פעם גרים במצרים וסבלו שם עינויים ושעבוד "כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב פס' כ). ועוד קובעת התורה, כי מאחר שבני ישראל חוו על בשרם את התנאים המשפילים של חיי הגר – עליהם להבין לנפשו ולהזדהות עמו.